ומה ששאלת ישראל שבא לישראל ואמר הלוה מעות ברבית על משכון זה שהוא של גוי ולבסוף נודע שהוא של ישראל דע כי הלואה זו תחלתה באיסור היתה כיון שהישראל הביא המשכון מיד הגוי לחברו וקבל המעות מיד חברו ונתן לגוי היה אחריות המשכון על השליח שאם נאבד המשכון מיד השליח היה הגוי חוזר על השליח וכיון שאחריות המשכון והמעות הם על השליח נמצא שהשליח הוא הלוה מחברו וחוזר ומלוה לגוי והוא רבית קצוצה וכשהייתי באשכנז והיה ישראל בא אלי להלוות מעות לגוי על משכון הייתי אומר לישראל אתה תהיה שלוחי להביא המשכון מיד הגוי באחריותי ולהוליך לו המעות על אחריותי וכן בשעת פדיה תהיה שלוחי לקבל המעות מיד הגוי ויהיו באחריותי משבאו לידך וכן תהיה שלוחי להחזיר לו המשכון ויהיה באחריותי עד שיבאו לידו וכשלא הייתי מאמין לשליח הייתי גומר כך בלבי ולא הייתי אומר לשליח דבר ובענין אחר אין היתר להלות מעות לגוי על ידי שליח ואם עשה כך מתחלה ובשעת פדייה אמר הישראל לא אמרתי לך אמת תחלה אלא המשכון שלי הוא יאמר לו חברו לדבריך הראשונים אני מאמין ולא לדבריך האחרונים כי לדבריך האחרונים רשע אתה ואין אני רוצה להחזיקך ברשע אבל חושש אני לדבריך ואיני רוצה לקבל מידך המעות ולא ליתן לך המשכון עד שיבא הגוי שאמרת ויתן לי המעות ואחזיר לו המשכון.
תשובות הרא״ש · כלל ק״ח סימן ל״ב
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · She'elot u'Teshuvot haRosh, Vilna, 1881
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך תשובות הרא״ש, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.
