תשובות הריב״ש · חלק תקי״א סימן ד׳

אבל מה שיש לספק אם יש התרה לשבועה זו הוא ממה שהזכיר בה על דעת המקום יתברך ואמרינן בפ' שבועות שתים בתרא (שבועות כ"ט.) דכשהשביע משה את ישראל בערבות מואב השביעם על דעת המקום יתברך כי היכי דלא תהוי הפרה לשבועתיהו אלמא דכל שבועה או נדר שהוא על דעת המקום אין לו הפרה ואע"פ שכתבו בשם רבינו תם ז"ל דהיינו דוקא בשבועת קבלת התורה לפי שהמקום יתברך צוה את משה להשביע את ישראל עליה ולזה כשנשבעו על דעתו אין לו הפרה לפי שמצותיו קיימות לעולם וכן יש לומר הוא הדין והוא הטעם בכל נשבע לדבר מצוה על דעת המקום יתברך אין לו הפרה לעולם שאין הקב"ה נסכם בהתרה אבל נשבע לדבר הרשות אין על דעת המקום מעלה ומוריד ויש לו הפרה הנה רוב האחרונים ז"ל לא הסכימו בסברא זו אלא אמרו שעל דעת המקום יתברך אין לו הפרה אפי' אם נשבע לדבר הרשות דהוי כמו על דעת רבים וכמו שעל דעת רבים אין לו הפרה אף אם נשבע לדבר הרשות כדמוכח מההיא דאונס שגירש שאין נדרו לדבר מצוה ואדרבה עברה היא ואפי' הכי אמרינן התם דאם נדר על דעת רבים אין לו הפרה אם לא שבהתרתו יש דבר מצוה הכי נמי בעל דעת המקום אפי' היתה שבועתו לדבר הרשות אין לו הפרה אם לא היכא שיש בהתרתו דבר מצוה ולזה הסכים הרשב"א ז"ל בתשובה. ובר מן דין הרי הזכיר זה בשבועתו על דעת כל הקהל גדולים וקטנים והיינו על דעת רבים שנפסקה הלכה שאין לו הפרה אלא לדבר מצוה. ונראה שהנודר או נשבע על דעת רבים אפי' הסכימו בהתרו כל אותן הרבים שנדר או שנשבע על דעתם אין לו הפרה דהא בההוא מקרי דרדקי דהוה פשע בינוקי דאדריה רב אחא ואהדריה רבינא משום דלא אשכח דדייק כוותיה דמוכחינן מינה דעל דעת רבים יש לו הפרה לדבר מצוה (גיטין ל"ו.) משום דעל דעת אביהן של תינוקות הדירו והתם ודאי כשהחזירו נמי מדעתם ומרצונם החזירו ואפי' הכי טעמא משום שיש בחזרתו דבר מצוה הא לאו הכי אין לו הפרה אפי' מרצונם ואף למה שכתבו בשם רבינו תם ז"ל (הובא בתוס' שם בד"ה אבל) דאין על דעת הרבים מעלה ומוריד אלא דוקא כשהזכיר הרבים שנדר על דעתם אין הכוונה שיהיה צריך להזכיר שמותם בפרט אלא לומר שצריך שיבאר מי הם הרבים לא שיאמר סתם אני נודר על דעת רבים אבל כל שבאר מי הם אף אם לא הזכיר שמותם מהני והכא כשאומר על דעת כל הקהל גדולים וקטנים כבר באר על דעת מי נשבע ומה לי אם באר אותם בשמם או בענין אחר עם שיש חולקין על דברי רבינו תם ז"ל בזה ואומרים דאדרבה הוא בהפך דכשאין מזכיר הרבים אז אין לו הפרה לדבר הרשות שהרי לא ידענו על דעת מי נדר ושמא אין אותם הרבים נסכמים בהתרו אלא אם כן הוא לדבר מצוה דמסתמא מסכימים בהיתר לדבר מצוה אבל כשמזכירם וידענו מי הם יש לו היתר אפי' לדבר הרשות כל שהם מסכימים בהתר ולדבר מצוה אף אם לא ידענו הסכמתם אע"פ שדברים אלו אינם נכונים וכבר דחה אותן הרמב"ן ז"ל במשפט החרם שבודאי על דעת רבים אף אם ידענו מי הם ונתרצו הם בהתר אין לו התרה אלא לדבר מצוה מההיא דמקרי דרדקי כמו שכתבתי למעלה מכל מקום ממה שפשט המנהג שהקהלות מזכירין בחרמי תקנותיהם על דעת רבים סתם נראה שבכל ענין בין באומר כן סתם בין בשפרט אותם כל שתלה נדרו בדעת הרבים חמיר ואין לו הפרה אלא לדבר מצוה ורש"י ז"ל שכתב בפרק השולח גבי אשה שמדירין אותה על דעת רבים ופירש ז"ל כך יאמרו לה הרי אנו מדירין אותך על דעתנו לא לומר שעל דעת רבים סתם לא מהני אלא לפי שבכאן בית דין הם המשביעין אותה כדי שלא נבין מלשון הגמ' דקאמר דמדרינן לה על דעת רבים שאף כשבית דין משביעין צריך לשון זה הוצרך רש"י ז"ל לפרש דכיון שבית דין הם המשביעין כל שישביעוה על דעתם הרי זה על דעת רבים ואין לה הפרה. גם מה שהזכיר הסופר הזה בשבועתו על דעת שלשה רבני טוליטולה הרי לשון זה הוא כמו על דעת רבים דהא קיי"ל (שם מ"ו.) כמאן דאמר רבים שלשה ומוכח לה מדכתיב ימים רבים ודרשינן ימים שנים רבים שלשה ואע"פ שלא נזכר זה אלא בנדר שהודר בפני רבים ה"ה שעל דעת רבים שיש לומר כן כמו שכתבו המפרשים ז"ל והנה אף אם לא הזכיר על דעת המקום ולא על דעת הקהל הנה על דעת אלו השלשה הוא כמו על דעת רבים אע"פ שלא הזכירם בשמם ר"ל בשם העצם הרי הזכירם בשם התאר שלהם ובשם מקומם כל שידענו שאין שם אלא שלשה ואם יש בטוליטולה יותר משלשה לדעת רבינו תם ז"ל שהצריך שיזכירם הרי כיון שיש שם יותר משלשה הרי לא הזכירם שלא נתבאר מדבריו על מי ומי מהם היתה כוונתו ולאותן הדעות שכתבתי למעלה שאף באין מזכירן אין לו הפרה גם בכאן מפני שנדר על דעת שלשה אין לו הפרה כל שיש שם בטוליטולה ג' מוחזקין ברבנים אף אם יש שם יותר ולא נתבאר מדבריו על מי ומי היתה כוונתו. והעולה מכל זה בנדון זה שאין לשבועת הסופר התרה אף אם הסכימו כל אותן שנדר על דעתם בהתרתו כל שאין בהתרתו מצוה. ומכל מקום אם יש בהתרתו מצוה מתירין אפילו שלא בידיעת אותם שנדר על דעתם דמסתמא מסכימים הם בהיתר כיון שהוא לדבר מצוה ואע"פ שרבינו תם ז"ל כתב שאף לדבר מצוה אין מתירין אלא דוקא כי ההוא מקרי דרדקי שאותם שנדר על דעתם היה הנדר לתועלתם ועתה מפני שמצאו שלא היה תועלת בדבר גם הם היו מתחרטים על שהדירוהו והיתה חרטתם שוה שכלם לדבר אחד נתכוונו מתחלה אבל בנדר אחר אף לדבר מצוה אין מתירין הנה האחרונים ז"ל דחו דבריו מההיא דאונס שגירש דאמרי' התם במס' מכות דכיון דדבר מצוה הוא יש לו הפרה אע"פ שנדר על דעת רבים והתם לא שייכי אותם הרבים בנדרו ואין להם ענין בו כלל אלא בכל נדר שיהיה מצוה בהתרתו מתירין אותו אע"פ שהוא על דעת רבים וכן דעת הרמב"ם ז"ל (פ"ו מהלכות שבועות) וא"כ בנדון זה אם הסופר ההוא בקי וכשר ונאמן במלאכתו ואין מוצאין כמוהו ורבים צריכין לו מתירין לו דהוי כההוא מקרי דרדקי דאהדרוהו משום דלא אשתכח דדייק כוותיה. ואע"פ שאין זה תלמוד תורה מ"מ צרכי הרבים הוא וכל צרכי רבים דבר מצוה הוא שהרי התירו במועד כמה מלאכות גמורות שהם טורח גדול מפני שהם צרכי הרבים וגם אמרו בתוספתא דברכות (פ"ב ה"ו) אמר רבי צדוק כשהיו ר"ג ובית דינו ביבנה והיו עסוקים בצרכי צבור לא היו מפסיקין שלא להסיע מלבן וכן בפ"ק דכתובות (ה'.) הולכין לסרטיאות ולקרקסיאות לפקח על עסקי רבים בשבת והרמב"ם ז"ל כתב שמה שהתירו (במ"ק י"ח:) לכתוב במועד גטי נשים וקדושי נשים ושוברין ומתנות הוא משום צרכי רבים וכן הוא בירושלמי ומ"מ נראה שכיון שזה הסופר נשבע על דעת כל הקהל גדולים וקטנים שאם יש מוחין בהתרו שאין מתירין אותו אע"פ שהוא דבר מצוה שלא אמרנו אלא שמתירין שלא בידיעתם דמסתמא מסכימין הם בהתרו כיון שהוא לדבר מצוה אבל כל שמוחין בדבר בפי' אין מתירין לו שהרי על דעתם נשבע והם אין נסכמים בהתרתו ובחרטתו. ואין לומר דאע"פ שאמר כל הקהל די אם יסכימו רוב הקהל ואין משגיחין על המעוט שבטלים הם במעוטם כדאמרינן במסכת ע"ז פ' אין מעמידין (עבודה זרה ל"ו.) אין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה שנאמר במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כלו אי איכא כלו אין אי לא לא ואפ"ה רובו ככלו דהא לא בעינן שיהיה כל הצבור יכולין לעמוד בה אלא רוב הצבור לבד והכא נמי כונתו היתה באמרו על דעת כל הקהל שיהא רובו ככלו וכל שהסכימו רוב הקהל כדרך שנסכמים בתקנותיהם והם מקובלות על כל הקהל אף אם מעוטם מוחין בדבר כן אם הסכימו רוב הקהל בהתרו יוכלו להתירו אף אם המעוט מוחים בדבר. הא לא אפשר שהיתה זאת כונתו שאם היתה זאת כונתו לא היה לו לומר גדולים וקטנים כיון שהזכיר על דעת כל הקהל ועוד שנראה מלשון נדרו שהוא רצה להחמיר בנדרו כדי שיהיה רחוק קרוב לנמנע להיות לו התר לעולם ואם כן הולכין בזה להחמיר אלא שאם הסופר אומר עתה שכונתו היתה משעה ראשונה לכך יעשו כפירושו אם הוא תלמיד חכם וכדתנן (נדרים י"ח:) סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל ואע"פ שהוא מפרש דבריו בדבר זר שאין נראה כן מפשט לשונו נאמן הוא בזה כמו שבארו במתניתין (כ'.) נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים וכו' ופירשו בגמ' דבתלמיד חכם מהימן אבל בעם הארץ לא ואע"פ שכתבו המפרשים ז"ל דכל שאינו מפרש דבריו בדבר זר אלא בדבר שמשמע להתר כמו לאסור אפי' עם הארץ נאמן הכא בנדון זה ממשמעות לשונו נראה שהיתה כונתו לכלם קטן וגדול כמו שכתבתי בסמוך והרי היא כההיא דנדר בחרם ואין הולכין אחר פירושו אלא בתלמיד חכם :