תשובות הריב״ש · חלק תקי״א סימן ה׳

ומכל מקום אף אם יהיו כל התנאין הנזכרים למעלה בענין התר זה עדין צריך שהשלשה המתירין את שבועתו לא יהיו מן הקהל ההוא שהרי כיון שהתר הנדר או השבועה היא לתועלתם הרי הם נוגעים בדבר ואינן יכולין להתירו דהוה ליה כנדרי עצמו ותנן בנגעים (פ"ב מ"ה) כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו רבי יהודה אומר אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים וכן הוא בירושלמי (נדרים פ"ה ה"ד) קונם הנייתי על בני עירי אינו נשאל לזקן שיש שם הניית בני עירי עלי נשאל לזקן שיש שם כלומר כשאמר הניית בני עירי עלי שהוא נאסר מליהנות משלהם אין בני עירו נוגעין בדבר דמה הנאה יש להם כשהוא יהנה משלהם ולזה נשאל לחכם שבעיר אבל אם אמר הנאתי על בני עירי הנה הם נהנין בהתרו שעתה יהיה אפשר להם לקבל הנאה ממנו ולכן אין חכם שבעיר יכול להתירו וכן זה שנשבע שלא יהא סופר הקהל הרי הוא כנשבע שלא יהנה בני העיר מענין ספרותו ולכן אם הקהל צריכין לו ורוצין בהתרו אין נשאל לחכם שבעיר או לשלשה מהם. ואין לחלק ולומר דקונם הנייתי על בני עירי דירושלמי שאני שמחמת נדרו נאסרו הם מלקבל הנאה ממנו וא"כ כשיתירוהו מבני העיר הנה יתירו עצמם במה שהיו הם אסורין בו והוה ליה כנדרי עצמו אבל בנשבע שלא יהנה בני העיר שהוא נאסר ואין בני העיר נאסרין מחמת שבועתו מתירין לו מבני העיר אע"פ שנהנין מן ההתר הא ליתא דגרסינן בירושלמי (שם פ"י ה"ח) נדרה אשה ושמע בעלה ולא היפר לה פשיטא שאינו מיפר לה לענין הבעל מהו שיפר לה לענין הזקן מה נן קיימין אם בנדרים שבינו לבינה נדרי עצמו הן אלא כינן קיימין בנדרים שבינה לבין אחרים ולאו ר' יהודה כלומר דאית ליה במתניתין דאין אדם מתיר נדרי אשתו שבינה לבין אחרים ואע"פ שאין תועלת לו בהיתרה משום דאשתו כגופו וכיון דיחידאה הוא לא קיי"ל כוותיה ומתרץ תנינן בשם רבי יהודה רבי חייא תני לה בשם חכמים עד כאן בירושלמי הנה כאן מבואר דאף אם נאמר דבנדרי אשתו שבינה לבין אחרים הבעל יכול להתיר מדין חכם על ידי שאלה מ"מ בנדרים שבינו לבינה כיון שהוא נהנה בהתר הוו להו נדרי עצמו ואין יכול להתיר אע"פ שהוא לא היה נאסר בדבר ההוא מחמת נדרה דהיא שאמרה הנאת תשמישי עליך אין בדבריה כלום דהא משעבדא ליה אלא דוקא בשאסרה על עצמה הנאת תשמישו והיא נאסרת והוא אינו נאסר וחשיב ליה התם בירושלמי נדרי עצמו כיון שהוא נהנה בהתר שהיא תוכל עתה לשמשו ולא קודם ההתר ולכן בנדון זה צריך שיהיו המתירין שלא מן הקהל ההוא ואע"פ שאף אם יהיו מקהל אחר הרי אפשר שיהיו נהנין מהתר זה שאם באולי יהיו באותה העיר יוכל הסופר לההנות אותם מספרותו וקודם לכן לא דהא מלתא דלא שכיחא היא ולא מקריא הנאה ודמיא למאי דאמרינן (בנדרים ל"ג.) במודר הנאה מחברו שמחזיר לו אבדתו ואע"פ שנכסי בעל אבדה אסורין על המחזיר והמחזיר נהנה בפרוטה דרב יוסף אפי' הכי שרי משום דפרוטה דרב יוסף לא שכיחא. וכל שיהיו המתירין שלא מן הקהל אם יחיד מומחה אם שלשה הדיוטות נראה שאין צריך שיעשה ההתר בפני הקהל דההיא דתניא בנדרים פ' רבי אליעזר (נדרים ס"ה.) המודר הנאה מחברו אין מתירין לו אלא בפניו כבר נחלקו בירושלמי (שם פ"ה ה"ד) על טעם הדבר דאיכא מאן דאמר התם טעמא מפני הבושה כלומר שיתבייש ממנו כשנשאל על הנדר ההוא ולפי טעם זה היינו דוקא בנדר שהוא לתועלת חברו ולהנאתו דאז שייך האי טעמא אבל כשאין הנדר כן מתירין לו שלא בפניו ובנדון זה אין השבועה לתועלת הקהל אין צריך לומר לדעת רבינו תם ז"ל שהצריך שקבל הנשבע טובת הנאה מן המשביע כדי שיעשה השבועה ההיא דומיא דמשה מיתרו וצדקיה מנבוכדנצר. ולמאן דאמר התם דטעמא דמלתא הוא מפני החשד כלומר דכיון שידע בנדר צריך שיהיה בפניו כדי שידע בהתר ולא יחשדנו כשיהנה ממנו בעובר על נדרו לפי טעם זה נראה שאין לחלק בין יהיה לתועלת חברו אם לאו אבל כיון שאין הטעם רק מפני החשד אפשר להתיר שלא בפניו ויודיע לחברו ההתר קודם שיהנה ממנו ובנדון זה גם כן אחר ההתר טרם שיתנהג הסופר בספרות צריך שידעו הקהל שכבר הותר למען לא יחשדוהו בעובר על שבועתו. וכל זה הוא כדי להתיר הסופר שיוכל לחתום בעד בשטרות אבל להיות הוא סופר ושיכתוב הוא השטרות ועדים אחרים יחתמו בהן בזה אין צריך היתר כלל שלפי לשון השבועה נראה בבאור שלא נשבע אלא בשטרות שיהיה הוא צריך לחתום שמו בהן בעד ומה שלא נכלל בשבועתו אין צריך היתר וחתמתי שמי יצחק ב"ר ששת זלה"ה: