תשובות הריב״ש · חלק תפ״ג סימן ג׳

תשובה נראה שבזאת המתנה לחוד יש בה תנאי שאינו נוהג בשאר מתנה לחוד והוא שהתנה עמה בעלה בפירוש בשעה שכתב לה המתנה שאף אם תמות היא בחייו שלא ירשנה דאם לא כן כשמתה בעלה יורש הכל ואעפ"י שבחייה אינו אוכל פירות דקיי"ל (בב"ב נ"א:) הנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות מ"מ עדיין יש לו דין ירושה על המתנה ההיא ואף אם קדמה ומכרה ונתנה המתנה ההיא לאחר כשמתה בעלה מוציא מיד הלקוחות וכן כתב רב האי וכל הגאונים ז"ל וכן הסכימו כל האחרונים ז"ל ולזה על כל פנים במתנה זו צריך התנאי הנז' ועל פי הענינים ובאותן תנאים הצריכין בסלוק הבעל מירושת אשתו כמוזכר במסכת כתובות פרק הכותב (כתובות פ"ג.) ומבואר שם למפרשים ז"ל ואחרי הניחנו שבמתנה זו היה תנאי מספיק שבעבורו אין הבעל יורשה ומתנתה ללוי קיימת נראה שטענת האפטרופא לומר שהוא יעלה בדמים הקרקע ההוא עד כדי חובו טענה היא ואעפ"י שלא נהגו להכריז זהו ששמין לבעל חוב הקרקע ונוטלה בשומת בית דין ואין צריך להכרזה כיון שלא נהגו כן מפני הטעם שהעלו בגמרא (שס ק':) משום דקרו בני אכלי נכסי דאכרזתא ולזה אין בית דין טורחין להכריז כיון שאין דרך בני העיר לקנות נכסים הנמכרין בגוביינת ב"ד שחושבין זה לגנאי להם ולא מפני הטעם שכתבת משום דבקיאי בשומא שהרי נדחה הטעם ההוא בגמרא ואין חוששין לו שהרי לפעמים יקנה אדם קרקע ביותר מכדי דמיו וכבר אמרו מפני זה (בב"מ נ"ו.) אין אונאה לקרקעות ומ"מ אף במקום שאין מכריזין אם יש מי שיתן בדמיה יותר הדבר ברור שאין בית דין מפסידין ללוה אלא מוכרין אותה למי שמעלה בה וכ"ש בכאן לבעל חוב זה שרוצה הלוקח לסלקו בזוזי שיכול לומר לו או תן לי שעור כל חובי או אני אקח הקרקע בכדי כל חובי ומה ששנינו בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צ"א.) אם אמרו יתומים הרי אנו מעלין על נכסי אבינו דינר אין שומעין להם הרי אמרו בגמרא דהתם היינו טעמא משום דאית להו פסידא ליתמי שבהעלאה זו יפסידו בני כתובת הקטנה אבל היכא דלית להו פסידא ודאי מעלין בדמים והכא לית ליה פסידא ללוקח במה שזה נותן בקרקע יותר מכדי דמיו להפרע מחובו שהרי בין כך ובין כך צריך הוא ליתן לבעל חוב דמי הקרקע ואם מפני שעתה ישאר לו הקרקע בדמיו וזה יסלקנו מן הקרקע אין זה נקרא פסידא שבשביל פסידא כזו לא יוכל זה להעלות בדמים הקרקע החביבה לו בכדי כל חובו וכ"ש שיש פסידא לבעל חוב שיפסיד שאר חובו והראיה מדקיי"ל (בב"ב י"ג.) דאית דינא דגוד או אגוד בשדה שאין בה דין חלוקה והסכימו האחרונים ז"ל שמעלין בדמים יותר על שומת ב"ד כדתניא (שם:) כל שאלו יחלק ושמו עליו חולקין ואם לאו מעלין אותו בדמים ואע"פ שיש פסידא לאחר שזה מכריחו בעלוי זה או שיתן לו מחלקו יותר מכדי דמיו או שיקבל מחלקו בסך הזה ויסתלק והיכא דאיכא פסידא אין הדין לעלות בדמים אלא שאין זה נקרא פסידא להסתלק מן הקרקע כיון שזה אומר לו או תן לי או קח ממני וגם בנדון זה הרי זה אומר לו או תן לי כשעור חובי במעות או אקח הקרקע בחובי ואם מפני שזה יכול לעלות בכדי חובו מבלי הפסד שהרי אין חובו שוה אלא בכדי הקרקע שאין נכסים ללוה אין בכך כלום דהא קיי"ל דאפי' בעני והעשיר אית דינא דגוד או אגוד כל שהעשיר תובע לעני ואומר לו גוד או אגוד וכמו שכתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות ויכול העשיר להעלות בדמים הרבה ואין העני יכול לעשות כן מ"מ כיון שהוא אומר לו או מכור לי או קח ממני דינא קאמר ליה כ"ש בנדון זה שנשתעבד הקרקע לכל חובו של זה שאעפ"י שהלוקח יכול לסלקו בזוזי כדמוכח מההיא דקטינא זה יכול לומר או תן לי כל חובי או אקחנה אני בדמי כל חובי וכן כתוב בפי' בספר חשן משפט (סי' קי"ד סעי' י"ז) וז"ל ואם יאמר המלוה אקבל הקרקע בכל חובי בלא שומת ב"ד והלוקח אמר לא כי אלא ישומו אותה ב"ד ואני אתן כפי מה שישומו אותה ב"ד אין שומעין ללוקח עכ"ל ובפ"ק דבבא בתרא (י"ב:) בההוח דזבן ארעא אמצרא דבי נשיא כי קא פליגי אמר להו הבו לי אמצרא ואמר רבא כגון זה כופין על מדת סדום מתקיף לה רב יוסף אמרי מעלינן ליה כנכסי דבר מריון והלכתא כרב יוסף ופי' הראב"ד ז"ל שאף בשהחלקים שוים יכולין לעלות בדמים החלק הסמוך לחברו ואין זה נקרא מדת סדום שלא לתת לו חלקו למצר שדהו כיון שהחלקים שוין שמאחר שזה מעלה אותו חלק בדמים אלמא קפידא הוי ועוד שזה יאמר לו אני רוצה במצר יותר שלך לפי שאחר כן תקנה אותה ממני ביותר לפי שהיא סמוכה לשדותיך ומלשון מעלינן ליה כנכסי דבר מריון נראה שיכולין לעלות בדמיה הרבה ואפי' ק' בדמיה וכן כתוב לרמב"ן ז"ל ולזה הדין עם האפטרופא בטענה זו. ומ"מ אם האפטרופא לוקח הקרקע לצרכו ולא לצורך היתומים בזה כיון שהלוקח היה שותף בקרקע זו הרי הוא כבן המצר ועדיף מיניה ויכול לעכבה בדינא דבר מצרא בכדי מה שיתן האפטרופא ליתומים בדמיו. וכן אם לקחו לצורך היתומים והיתומים הם גדולים דאית בהו דינא דבר מצרא דמאי דאמרינן בב"מ פ' המקבל (בבא מציעא ק"ח:) ליתמי לית בה משום דינא דבמצ"ר דוקא ליתומים קטנים ומשום דלאו בני ועשית הישר והטוב נינהו אבל גדולים הרי הן ככל אדם וכבר כתב הרמב"ם ז"ל דאף במי שטורף בחובו בשומת ב"ד אית דינא דבר מצרא ובענין זה נראה שהלוקח יכול לסלקם בדינא דבר מצרא בכדי מה שישומו ב"ד שהי' שוה החוב ואע"ג דקיי"ל (שם.) דשויה ק' וזבן במאתים דצריך ליתן לו מאתים דאין אונאה לקרקעות זהו אם קנאה במעות בעין אבל אלו שקנאוה בדמי חובם הרי הוא כמי שהחליף קרקע במטלטלין שכ' הרמב"ם ז"ל ששמין המטלטלין ונותן לו בן המצר דמיהן ומסלקו אמנם אם הם יתומים קטנים דלית בהו דינא דבר מצרא והאפטרו' קנה הקרקע לצרכם אין יכול לסלקם משום דינא דבר מצרא אלא ישאר הקרקע ליתומי' בשתוף עם הלוקח כאשר היה מתחילה עם ראובן והלוקח ואם אין בה דין חלוקה אית דינא דגוד או אגוד ויכולין לכוף זה את זה למכור חלקו לחברו בשומת ב"ד ומעלין זה את זה בדמים: