תשובות הריב״ש · חלק תע״ט סימן ג׳

בענין הסבלונות אם יש לחוש להן בקדושין אם לאו אע"פ שלפי מש"כ אין צריך לדבר בזה כלל בנדון זה שהרי מקודשת גמורה היא בלעדי הסבלונות מחמת הקדושין עצמן עכ"ז להתלמד אני אומר שלפי דעת רש"י ז"ל (בקדושין נ': בד"ה חוששין) שחשש סבלונות הוא שמא הם עצמן נתנו בתורת קדושין ואע"פ שלא פירש מהני כגון ששדך דהוי כמדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה ונתן לה ולא פי' דקיי"ל (שם ו'.) כרבי יוסי דאמר דיו דבודאי בלא שידך ליכא למימר שכל השולח מתנה לפנויה נחוש לקדושין אבל בשידך חיישינן לשם קדושין שלחם כיון דהויא אתרא דכולהו או רובא מקדשי והדר מסבלי לפי גרסת קצת הספרים ולדבריו ז"ל בנדון זה ששליח הסבלונות הנעשה עד אומר שאבי החתן נתן לו הסבלונות ולא החתן אין לחוש לסבלונות אלו שיהיו הן עצמם קדושין שהרי אפילו אמר האב בפירוש שהוא נותן בתורת קדושי בנו אין חוששין להם דקיי"ל כרבינא דלא חיישינן דלמא שליח שוייה ולא דלמא ארצויי ארצי קמיה כדאיתא בפרק האיש מקדש (קידושין מ"ה.) בעובדא דהנהו בתרי דהוו שתי חמרא תותי ציפי דבבל ואע"פ שהשליח אמר לכלה זה שלח לך החתן אין בכך כלום שהרי הוא עצמו מעיד שלא נתנם לו החתן ולא שלחו אבל לדעת הרב אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל שאין חשש הסבלונות מחמת עצמן אלא שהם ראיה שקדמו להם קדושין אפשר שאף אם לא נתנם החתן בעצמו לשליח הם ראיה שכבר קדמו להם קדושין אלא שבנדון זה מטעם אחר אין לחוש לסבלונות לכ"ע שאם הסבלונות קדמו לאלו הקדושין שנעשו בפומבי הנה נראה שאין לחוש לסבלונות לא מחמת עצמן ולא מחמת הוראה שקדמו להם קדושין למר כדאית ליה לפי שכיון שחזרו וקדשו הרי גלו שלא נתקדשה קודם לכן ואם הקדושין האלו קדמו לסבלונות הדבר ברור שאין הסבלונות כלום שמחמת קדושין הראשונים שלח כדתנן בהדיא במתני' בפ' האיש מקדש (קידושין נ'.). עוד נראה מן העדות השני שהעיד רבי יהודה שהכלה היתה עומדת אחר הקדושין בבית החתן ואני לא אבין מתוך עדותו אם היתה שם בתורת נשואין אם לאו כי אם נשאת אפילו שלא לדעת האב הרי נשואיה נשואין גמורין [אף אם נחשוב הקדושין הראשונים שהיו שלא לדעת] דקיי"ל (מ"ה:) כרב הונא דאמר נתקדשה שלא לדעת ונשאת שלא לדעת ואביה כאן דאוכלת בתרומה וכדפריש רבא דהוא בתדא טעמיה הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב דהשתא ודאי אם איתא דלא ניחא ליה מצווח הוה צווח דכולי האי לא הוה שתיק וליכא למימר בהא מרתח רתח וכ"ש אם נשואיה לדעת האב דודאי הוכיח סופו שנתרצה בקדושין הראשונים אף אם נאמר שהיו מתחלה שלא לדעתו וכל שנודע שנתרצה בהם ודאי מקודשת דע"כ לא פליגי בגמרא (שם) בנתקדשה שלא לדעת אביה אלא בשלא ידענו אם נתרצה אם לאו אי חוששין שמא נתרצה ובהא קיי"ל כרבינא דאין חוששין אבל אם ידענו שנתרצה ודאי הוה קדושין וכ"כ הרמ"ה ז"ל דכל שידענו שנתרצה בשעת שמיעה הוו קדושין אפילו בלא שידך ואפי' לא נתרצה מיד כששמע אלא שתק ולא מיחה ואח"כ נתרצה הוכיח סופו על תחלתו והוו קדושין אלא שאם מיחה בפי' אז לא הוו קדושין אפילו נתרצה אחר כך וזהו הדרך הנכון בזה שהסכימו בו גדולי האחרונים והרא"ש ז"ל שלא כדעת הרב אלפסי והרמב"ם ז"ל שסוברים דאף אם ידענו שנתרצה אינה מקודשת ה"נ בנדון זה אף אם נאמר שנתקדשה שלא לדעת ונאמר ג"כ דמאי דשתיק מרתח רתח כדאמרינן בנשואין היינו לומר דחיישינן דלמא האי דשתיק מרתח רתח לחוש שלא תאכל בתרומה כיון שלא נתרצה בפי' אבל מ"מ אין זה כצווח ממש אלא אם נתרצה אחר כן נאמר שהוכיח סופו דלא רתח אלא מאי דשתיק משום דמינח ניחא ליה וכן משמע מההיא דנתקדשה שלא לדעת ונשאת שלא לדעת ואביה כאן דמסתמא כשנתקדשה כיון שהיה כאן שמע ושתק ואעפ"כ כשנשאת אחר כן שלא לדעת כיון שנעשית בה מעשה יתומה בחיי האב אמרינן דהאי דשתק משום דניחא ליה דאי לא מצווח הוה צווח השתא דכולי האי לא הוה שתיק וכיון דהשתא ניחא ליה הוכיח סופו על תחלתו דמאי דשתק מתחלה בקדושין לאו משום דרתח ואע"ג דאיכא לדחויי דההיא דנתקדשה שלא לדעת ונשאת שלא לדעת מיירי כגון שלא שמע הקדושין מתחלה עד שנשאת ואז שמע הקדושין והנשואין יחד מ"מ לא משמע הכי שבכל הזמן שיש מן הסתם בין קדושין לנשואין דהיינו י"ב חדש שנותנים לבתולה לפרנס את עצמה לא שמע והיה כאן דאי הכי הוה להו לפרושי בגמרא בהדיא. ולפי זה בנדון זה אף אם נאמר שהקדושין היו שלא לדעת כיון שנשאת אח"כ בין לדעת בין שלא לדעת כיון שלא צווח בפי' לא בקדושין ולא בנשואין הרי נתרצה והוכיח סופו על תחלתו והוה קדושין אבל אם לא נשאת אם לא ידענו שנתרצה בפי' אין הקדושין קדושין אם נחשיב אותם כקדושין שלא לדעת מפני עדות הכת האחת אלא שעדיין היא בספק מפני הכת האחרת האומרת שאביה קבל קדושין גמורים והו"ל כשנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה ואיכא פלוגתא ביני רבוותא ז"ל אי קיי"ל תרי ותרי ספיקא דאורייתא ולא מוקמי' אתתא אחזקה או לא כמו שכתבו המפרשים ז"ל בפ' ד' אחין ביבמות (ל"א.) ובפרק האומר בקדושין (ס"ו.) בעובדא דינאי ולדברי כלם מחמירין בה מדרבנן אף אם אינה בספק גמור ולא קיימא באשם תלוי. ועוד חזרתי ועיינתי בעדות הבעלי דבר וראיתי עדות אבי הכלה האומר שהחתן נתן לו הטבעת ואמר לו הרי בתך דעקלין מקודשת לי וכו' וכיון שהוא אומר כן אין ספק שהוא נאמן לאסרה כיון שהיא קטנה דרחמנא הימניה מדכתיב את בתי נתתי וכו' כדאיתא בפ' האומר בקידושין (ס"ד.) ואע"פ שאינו נאמן למכות ולעונשין ואין סוקלין על ידו כמסקנא דהתם אבל לאסורא רחמנא הימניה כל זה כתבתי להגדיל תורה ולהאדיר אבל כבר כתבתי למעלה שנראה לי ברור שאף לדברי הכת השניה קדושין לדעת הוו ומקודשת: