תשובות הריב״ש · חלק תע״ט סימן ב׳

תשובה ראיתי עדויות העדים הכשרים שהעידו על עניני קדושי הקטנה והם ד' ר' יהודה ור' אברליף והר' יעקלין ור' יוסף כי כל האחרים שהעידו בזה הם או בעלי דבר או קרובים או נשים או שהעידו מפי נשים ולזה אין עדותם מעלה ומוריד ונשארו ארבע הנזכרים אשר צריך להתבונן ולהשכיל בעדותם ועם היות שנראה מתוך הקבלת עדות שהשנים לבד הוזמנו לעדות ולא אחרים אין חשש בזה דעדי קדושין אין צריך להזמינם ולומר להם אתם עדי כדאמרינן בפ' האיש מקדש (קידושין מ"ג.) אלא מעתה קדש את האשה בפני שנים ולא אמר להו אתם עדי ה"נ דלא הוי קדושי וא"כ אף כשהוזמנו שנים לעדות יכולין להעיד אף אותם שלא הוזמנו ולזה יש לעיין בעדות כל הד' הנז' אם הם מעידים על קדושין גמורים ואם עדותן מכוונת או אם יש אי זו הכחשה בעדותן שבעבורם תתבטל עדותן ומעתה אני אומר שלפי עדות ר' אברליף והר' יעקלין הקטנה מקודשת גמורה שהרי עדות שניהם מכוונת שהחתן נתן הטבעת לסרבל אבי הכלה ואמר לו בשעת נתינה הרי בתך דעקלין מקודשת וכו' ותנן (בגיטין ע"ג.) לתוך חיקה לתוך קלתה הרי זו מגורשת וכן לפי עדות רבי יהודה ור' יוסף שהעידו שנתן החתן הטבעת ליד הכלה ולא הושיט האב אצבע הכלה ואמר הרי בתך מקודשת לי וכו' נראה שגם אלה שניהם מעידים בקדושין שהרי אע"פ שלא הושיט האב אצבע הכלה מ"מ כיון שהיה שם סמוך לכלה כמו שנראה מעדותם והזמין שם בתו לקדושין מסתמא על דעת לקבל היא הקדושין דאל"כ מאי בעי' התם וא"כ ה"ל כנתקדשה מדעתו וכאומר לה צאי וקבלי קדושיך דומי' דהושטת אצבע דמידי הושטת אצבע כתיבא אלא שאמרו התוספות דהושטת אצבע גרידא הוי כאומר קבלי קדושיך דומיא דמסירת מפתח דהוי כאומר חזק וקני וכל שכן שאם הושיב הכלה באפריון והזמין הקהל לבא לקדושי בתו ועמד בסמוך לה והחתן א"ל הרי בתך דעקלין מקודשת לי והיא קבלה הקדושין בפניו כאשר הזמינה לזה דדי בכך דומיא דמאי דאמרי' ביבמות פרק חרש (קי"ד.) בקטן העושה על דעת אביו דחייב להפרישו אפי' למ"ד קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו דכיון דעושה על דעת אביו הוי כמאכילו בידים ופרש"י ז"ל שם בקטן העושה על דעת אביו שהתינוק צופה באביו ורואה שנוח לו בכך ואביו עומד לו עליו דהוה כאלו מצוהו לעשות ע"כ. כל שכן בנדון זה שהזמינה והכינה הוא לכך ועומד שם בשעת קבלתה הקדושין ושתק ויצאו משם כלם לדעת שנתקדשה קדושין גמורים דהוי כמתקדשת מדעת אביה דאמרינן בפ"ק דקדושין (ט'.) בין ע"י אביה בין ע"י עצמה מקודשת מדעתו והוא שלא בגרה ואע"ג דבנתקדשה שלא לדעת אביה איכא פלוגתא בפ' האיש מקדש (קידושין מ"ד:) אי חוששין שמא נתרצה האב ופסקו הפוסקים ז"ל כרבינא דהוא בתרא דלית ליה דרב ושמואל ולא חייש שמא נתרצה האב התם הוא שהאב במדינת הים בשעת הקדושין או אם הוא כאן לא היה שם בשעת הקדושין ולא נתקדשה בפניו זה נקרא שלא לדעת כמו שפרש"י ז"ל שם קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה לא אמר לה אביה לקבלם ולא ידע ע"כ וכן נמי בההיא דנתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת ואביה כאן דאמר רב הונא (שם מ"ה:) אינה אוכלת דכיון דאיתיה האי דשתיק מרתח רתח בכה"ג נמי היא שאביה היה בעיר והיא נשאת שלא בידיעתו ולא טרח בנשואיה להורות שחפץ בהם ולא נמצא בחופתה ובזה כשהוא בעיר ונשאת שלא מדעתו אע"ג שכששומע שותק ואינו צווח איכא למימ' האי דשתיק מרתח רתח אבל בקדושין אלו היה האב נמצא ועומד סמוך לבתו והזמינה שם לקבל קדושין הדבר ברור דלדעת אביה מקרי וא"כ אף לפי עדות רבי יהודה ור' יוסף הרי היא מקודשת ואם מפני עדות רבי יוסף שאמר לכלה הרי בתך מקודשת לי ולא אמר לה הרי את אין בכך כלום שכיון שהקדושין חלין מכח אביה ומטעמו מקבלת אותם הרי הוא כאלו מדבר עם אביה ואע"פ שעל ידי עצמה היא מתקדשת מהני לשון הרי בתך כדאמרינן בההיא דפ"ק דקדושין (ט'.) הרי בתך מקודשת לי בין ע"י אביה בין ע"י עצמה מקודשת מדעתו אלא שהמפרשים ז"ל כתבו דע"י עצמה מהני נמי לישנא דהרי את ומיהו לישנא דהרי בתך לכולי עלמא מהני אף ע"י עצמה וכ"ש בנדון זה שהיה האב באותו מעמד סמוך לכלה שאפשר לומר שעם האב הוא מדבר אלא שהעד מפני שראה שנתן הטבעת לכלה חשב בלבו שידבר עמה ואין צריך לומר לפי עדות רבי יהודה שלא הזכיר בעדותו שאמר דברים אלו לכלה רק שאמר בשעת נתינה הרי בתך וכו' ולפי לשון עדותו כיון שהאב היה שם ואמר הרי בתך דעקלין וכו' נראה שלאב היה אומר כן ואחרי ששתי כתי העדים תרווייהו באשת איש קא מסהדי אע"פ שיש קצת הכחשה ביניהם שהכת האחת אומרת שנתן הטבעת לתוך סרבל האב והכת האחרת אומרת ליד הקטנה מ"מ כיון שכלם שוין שהקטנה מקודשת על כרחין מקודשת היא כדאמר רשב"א בפרק זה בורר (סנהדרין ל"א.) לא נחלקו ב"ש וב"ה על שתי כתי עדים שכת אחת אומרת מנה וכת אחת אומרת מאתים שיש בכלל מאתים מנה על מה נחלקו על כת אחת שבש"א נחלקה עדותן ובה"א יש בכלל מאתים מנה וקיי"ל כר"ש ב"א והכא נמי בכלל דברי שתי הכתות יש שנתקדשה הקטנה וליכא למימר דרשב"א דוקא נקט בשתי כתי עדים כגון מנה ומאתים ומשום דיש בכלל מאתים מנה ולזה אין הכת האומרת מאתים מכחשת המנה הא ליכא למימר דודאי רשב"א לא נקט האי לישנא ברישא אלא משום דבכת אחת דפליגי ב"ש וב"ה [הוי טעמא דב"ה] דמצטרפי משום דיש בכלל מאתים מנה ולא נחלקה עדותן ומש"ה קאמר רשב"א דבשתי כיתי עדים מודו ב"ש לב"ה ומיהו אפילו יש הכחשה גמורה ביניהם נמי הכי הוא דבמה שהן שוין יש לדון על פי עדותן דעל כרחין אחת משתי הכתות כשרה היא שאין להחזיק הכת האחת במוכחשת אם לא נחזיק הכת האחרת בכשרה ואפילו לרב חסדא דאמר בשתי כתי עדים המכחישות זו את זו בהדי סהדי שקרי למה לי זהו להחזיק שתי הכתות בספק פסול במה שתעיד כל כת וכת בפני עצמה דומיא דההיא דפרק חזקת (בבא בתרא ל"א.) דזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה ואכליה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה דאליבא דרב חסדא כ"ע לא פליגי דלא אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ארעא בחזקת אבהתיה וכן לרבא אפילו אליבא דרב הונא משום טעמא דאמרינן בגמרא דע"כ לא קאמר רב הונא אלא לעדות אחרת אבל לאותה עדות לא משום דעדות מוכחשת היא זו כיון שהכת האחת לבדה מעידה שהיא דאבהתיה וגם היא בספק פסול אבל במה ששתי הכתות שוין אפילו באותה עדות ע"כ יש לדון בעדותן דממה נפשך הכת האחת כשרה היא וכ"ש לרב הונא דאמר זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה וקיי"ל כותיה וקיי"ל נמי כרב נחמן דאפי' באותה עדות נמי אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא בחזקת אבהתא דנהי דאיתכחש באכילתה באבהתא לא איתכחש וזה מבואר: