תשובות הריב״ש · חלק תע״ו סימן ה׳

ועתה אני משיב לכם בעקר הדין לפי העדות שקבלתם. מדעתי כי לפי עדות החכם רבי שם טוב חכם החזן פטור לפי שהוא העיד שכשקיימו אותו אמר החזן כי הקהל פורעים מס מודיני"ש ומסים והוא לא יוכל להעמיד עצמו לפרוע בכל אותן הענינים והשיבו לו הברורים שקיימו אותו שלא יהיה ירא שלא יתחדש בעדו שום חדוש והוא יהיה כמו החזנים האחרים א"כ הרי בשעת הקיום התנה החזן על פה שלא יפרע באותן ענינים והם השיבו לו בשעת התנאי שלא יירא וכו' וא"כ הרי הודו לו על תנאו שיהיה פטור ואע"פ שלא נכתב כמו שנכתב דמי כיון שאמרו כן בשעת הקיום כההיא שהבאתי למעלה מההוא דזבין שלא באחריות והיה לוקח עציב ואמר ליה מוכר אי טרפי לך מגבינא לך שופרא שבחא ופירי דאמרינן התם דאי אמר לוקח והודה מוכר לא אמרינן פטומי מילי הוא אלא התנאי קיים ואע"פ שלא נכתב בשטר אלא ההפך וכ"ש בנדון זה שאין כאן דבר הפך השטר. ואין לומר כי הברורים לא הודו לו בפירוש שלא יפרע אלא שלא יירא כי לא יתחדש בעדו שום חדוש אלא יהיה כמו החזנים אחרים וא"כ כבר היו שם חזנים אחרים שפרעו וגם זה יפרע הא ליכא למימר שהרי אם היה דעתם לומר שיהיה כמו החזנין שפרעו כשאר יחידי הקהל איך יאמרו לו שלא יירא וכי היה ירא שיעבירו עליו את הדרך שיפרע יותר מן הראשונים אדרבה היה שואל פטור ממה ששאר יחידי הקהל פורעים וא"כ כשהבטיחוהו שלא יירא שלא יחדשו בעדו דבר אלא יהיה כמו החזנין האחרים רצו לומר שלא פרעו שהיו כגילו שהביאום מחוץ לעיר לשרת בקדש ולא גרע מה שהשיבו הברורים מאת ונוולא אחי שהשיב השליח הקונה בעד האשה אל המוכר קרובה ואמרינן שהוא תנאי גמור וסמכא דעתיה דמוכר על דבריו וחייבת האשה להחזיר הקרקע למוכר כשיחזיר לה מעותיה ואע"פ שהשטר הוא בלא שיור כמו שכתבתי למעלה וא"כ כיון שהמשכיר התנה והם הודו לו הרי הוא כאלו אמר על מנת כן אני משכיר עצמי והם חייבין לו מדין התנאי שהוא כשכירות כמו שבארתי למעלה מההיא דפרק מצות חליצה דהיכא שאין לכוף מדין התנאי אפ"ה כיון שהתנה והוא השלים המעשה וא"א לבטלו חייב האחר להשלים לו התנאי מדין שכירות ועיינתי בשטר העדויות שהעידו העדים האחרים ואיני רואה בהם מי שיכחיש עדותו של רבי שם טוב הנזכר לפי שכלם אומרים שהדברים שהיו שם על פה אינן נזכרים מהם ואין זו הכחשה ואע"פ שאומרים בעדותן שכל התנאים נכתבו ונחתמו אפשר שהם אינם מחשיבים לתנאי הדברים שנאמרו על פה כמו שבא זה בטענות הברורים וחושבים שזולת מה שנכתב ונחתם שהכל יהיה דברים בעלמא ולא תנאי קיים ויש לנו לומר כן כדי שלא נאמר שהם מכחישים זה את זה כדתנן במסכת סנהדרין פרק היו בודקין (סנהדרין מ'.) אחד אומר בשנים בחדש ואחד אומר בשלשה בחדש עדותן קיימת שזה יודע בעבורו של חודש וזה אינו יודע בעבורו של חדש וכיון שאין אחד מהם מכחיש עדות רבי שם טוב המעיד על הדברים שהיו על פה בין החזן והברורים בשעת השכירות והקיום א"כ נתחייבו ברורי השנה הראשונה שבועה חמורה של תורה להכחיש עדות רבי שם טוב הנזכר ואיני רואה שיכחישוהו בדבריהם אך אמרו בשבועתם שזולת כל הענינים הכתובים והחתומים לא נזכר להם שום דבר ואין זו הכחשה לעדות רבי שם טוב וא"כ הרי הברורים מחוייבים שבועה להכחיש העד ואינם יכולים לישבע להכחישו כיון שאינם זכורים ומחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם דומיא דנסכא דרבי אבא דבפרק חזקת הבתים (בבא בתרא ל"ג:) ובפרק כל הנשבעים (שבועות מ"ז.) דההוא גברא דחטף נסכא מחבריה אתא לקמיה דרבי אמי אייתי חד סהדא דחטף חטפה מיניה א"ל אין חטפי ודידי חטפי הוה יתיב ר' אבא קמיה אמר היכי לידיינוה דייני להאי דינא לישלם ליכא תרי סהדי ליפטריה איכא חד סהדא לישתבע הא קא מודה דחטפה א"ל רבי אבא הו"ל מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם כלומר כיון שהעד אומר שחטפה צריך הוא לישבע להכחיש העד ואינו יכול שהרי הוא מודה לדברי העד שחטפה אלא שאומר שהיתה שלו ודידיה חטף וא"כ משלם והא דרבי אבא כל המפרשים ז"ל פסקו אותה וכן ההיא דאמר רבא בבבא מציעא פרק השואל (צ"ח.) מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים זוז והשאר איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם ואע"פ שאם היה אומר איני יודע בכל המנה היה פטור כרב נחמן היכא שמודה במקצת נתחייב שבועה בשאר ואינו יכול לישבע דהא קאמר איני יודע. ולכן משלם כמו שמבואר זה שם ובנדון זה ג"כ כיון שהברורים חייבים שבועה להכחיש העד שאומר שעל פה היו הדברים ההם בין החזן והברורים בשעה ששכרוהו והם אומרים שאינם זכורים משום דבר שהיה שם על פה הוו להו מחוייבים שבועה שאינם יכולין לישבע ומשלמין. ומה שאמרו כי כל תנאי שהתנו עמו כתבו וחתמו אין דבורם זה מספיק להכחיש העד כי הם חשבו שזה לא היה תנאי כיון שלא חשו לכתבו ולחתמו עם שאר התנאין כמ"ש כן בטענותיהן ועוד שאין זה תנאי שהתנו הם עמו אלא הוא התנה והם לא התנו ולא פטרו אותו אלא שאמרו לו שלא יירא שלא יתחדש בעדו דבר והוא נשען על דבורם השכיר עצמו על דעת כן וסמכה דעתו על דבריהם כאת ונוולא אחי וכיון שכן הו"ל כאלו התנה כן בפירוש וצריכין הם לישבע בפירוש שמה שאומר העד שאמר לברורים בשעה שהשכירו אותו ושהשיבו הברורים הכל הוא שקר ולא היו דברים מעולם ושיאמרו כן בברי ולא שיאמרו שאינם זכורים אלא במה שנחתם. אמנם אם ישובו הברורים הראשונים לישבע בברי להכחיש העד שאותן הדברים שאומר העד שנאמרו שם בשעה ששכרו אותו הם שקר ושהם זכורים זה בברור ושכך הי' דעתם בשבועתם הראשונה שהשביעום הברורים כיון שאין בדבר כי אם עד אחד אינו קם לממון כי אם לשבועה חמורה ואם לא ישובו לישבע כן נשאר החזן פטור לע"ד ואם מהשכירות הראשון הוא פטור גם מן השני הוא פטור שהרי הברורים השניים אומרים עדותן שלא חדשו בו שום דבר אלא כמו הקיום שעשו עמו בשנה ראשונה והיה להם לחדש ולומר בפי' שלא יהי' פעור מכאן ואילך כיון שבשכירות הא' היה פטור מן הדין לפי מה שנאמר שם בשעת השכירות וגם הם היו שם במעמד ההוא אם היות שעתה אינם זכורים ואם מפני שאמר שהם לא פטרו אותו אמת הוא שהם לא פטרו אותו אבל מתוך שהיה פטור מתחלה ועתה שתקו מחיובו ולא חדשו בו דבר הדין פוטר אותו. גם הברור השלישי שקיים אותו בשנה השלישית אומר שקיים אותו כפי הקיום שקיימו אותו שנה ראשונה ושלא נתחדש באותו קיום שלישי שום פטור מס ומאחר שהוא מודה שקיים אותו כפי הקיום הראשון אם מן הקיום הראשון הוא פטור גם מזה הוא פטור ואם מפני שאומר שלא נתחדש באותו קיום פטור מס אם מן הראשון פטור איך יתחדש בזה הג' פטור והחיוב היה צריך שיתחדש. ועוד אני רואה כי בעדויות שהעידו ממה ששמעו ביום שהטילו חרם ההודאות יש עד אחד והוא אליעזר אלשי"ך שמעיד שרוב הקהל אמרו לו כשהיה רוצה להוציא עצמו מכלל החרם שאין כונת הקהל שהוא יפרע מם אך הוא מפני שלא יערים שום אדם עמו דרך פקדון ובאמת שאם היה ידוע מתחלה שהחזן היה מחויב ועתה שלא כדין היה נמנע מלהטיל החרם והקהל אמרו לו שאין כוונתם שהוא יפרע מס ורוצין לומר שהס פוטרין אותו מחדש יכולין הם לומר שאמרו זה מתוך האונס ובדרך השטאה כההיא דבפרק מצות חליצה דיבם שאינו הגון לה ואמר ליה חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז וההיא דהיה בורח מבית האסורין וכמו שכתבתי למעלה וכן כתבתי לכם בתשובתי הראשונה אבל אם החזן היה נמנע מפני שהיה אומר שהקהל פטרוהו כשנשכר עמהם ורוב הקהל ענו לו שאין כוונתם באמרם שיהיה החרם כולל רק כדי שלא יעלימו עמו אחרים ואין דעתם שיפרע הוא מס א"כ הודו לדברי החזן שאומר שכבר הוא פטור ואע"פ שלא אמרו בפירוש אנחנו מודים לך שכבר אתה פטור כיון שנראה כן מתוך דבריהם הו"ל כהודאה בפירוש כמו שאמרו המפרשים ז"ל דכל שנראה מתוך דבריו שהוא מודה אע"פ שאינו אומר כן בפירוש הוי הודאה אפילו הודאה מתוך כפירה הויא הודאה כדאמרי' (ב"ב ו'.) כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ומצטרף עדות זה עם עדות ה"ר שם טוב חכם לפטור החזן לגמרי ואין הברורים נאמנין אפילו בשבועה להכחישם דהו"ל כהודאה אחר הלואה דמצטרפין כדאיתא בפרק זה בורר (סנהדרין ל':) וכבר הכריע הרשב"א ז"ל כדברי האומרים דהודאה בפני עד אחד מהניא משום הודאה ומחייבו שבועה ומצטרף עם אחר לחייבו ממון והא דאמרינן (ב"ב מ'.) הודאה בפני שנים וצריך לומר כתובו לאו דוקא בפני שנים אלא לומר דאפי' בפני שנים צריך לומר כתובו דומיא דמאי דאמרי' התם קנין בפני שנים דלאו דוקא דאפי' בפני אחד או בלא עדים כלל מהניא אם הבעל דבר מודה כמו שהוכיחו זה בראיות ברורות. ועוד שזה העד כבר הוא מעיד [שנאמר זה בפני הקהל ואם כן כבר הוא מעיד] בהודאה גמורה שהודו הקהל בפטור החזן בפני רבים וכי תימא והלא בכל הודאה צריך לומר אתם עדי ובזולת זה יכול המודה לומר משטה אני בך כדאיתא בפרק זה בורר (סנהדרין כ"ט.) י"ל כיון שאינן טוענין משטים היינו בך אין טוענין להם דטענת השטאה אי לא טעין לא טענינן ליה כדאיתא התם ועוד שלא מצינו זה אלא בהודאת חיוב אבל בהודאת פטור כגון מי שחייב מנה לחבירו בשטר ומודה שהוא פרוע או מחול הוי הודאה גמורה בלא אתם עדי וכן כתוב זה בפשיטות בספר חשן המשפט (סי' פ"א סל"ב) ונדון זה הודאת מחילה ופטור היא. גם בעל התרומות כתב שאפילו בהודאות חיוב אם התובע תפוס ממון מן הנתבע אע"פ שיש עדים שהוא מן הנתבע אין יכול לטעון משטה אני בך שהתפיסה עושה להודאתו הודאה גמורה כאלו אמר אתם עדי. ועוד שאם נאמר זה ביחיד המודה לא נאמר זה ברוב הצבור המודים שאין דרך הצבור להשטות וכדאמרי' (בב"ב קע"ה.) בשכיב מרע שהודה דא"צ לומר אתם עדי דאין אדם משטה בשעת מיתה ה"נ יש לומר שאין דרך הצבור המקובצים בבית הכנסת להשטות וחלילה להם ומעתה עדות אליעזר אלשי"ך עדות הודאה הוא גם עדות שם טוב אלמושנינו קרוב לעדות זה רק שזה הוא מבואר יותר ממנו ושאר העדויות רובם נוטים לתועלת החזן ואין שום עדות כנגדו כי לא שמענוה ולא ראינוה אינה ראיה גם דעו כי כל המעידין לעזר החזן עדותן עדות והמעידין כנגדו מיחידי הקהל אין עדותן עדות לפי שורת הדין לפי שהם נוגעין בעדותן אא"כ סלקו עצמן קודם שיעידו מחלק המגיעם שלא יהיה להם הנאה ממנו כדתניא בפרק חזקת (בבא בתרא מ"ג.) בני העיר שנגנב ספר תורה שלהן אין דנין אותו בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר ותניא נמי האומר תנו מנה לבני עירי אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר ומקשינן התם וליסלקו בתרי נפשיהו ולידיינוה ומתרצינן שאני ס"ת דלשמיעה עביד כלומר וא"א להם להסתלק משמיעתו ומ"מ שמעינן מההיא סוגיא דבממון מהני סלוק אבל בלא סלוק לא אפשר להיות דיינין ולא עדים מאנשי אותה העיר אלא שבדיינין שבארצותינו שהם דנין מכח הסכמת הקהל יכולין לדון אפילו בענייני הקהל ואין צריכין סלוק שהרי קבלום עליהם הקהל והו"ל כנאמן עלי אבא נאמן עלי אביך (סנהדרין כ"ד.) וכן י"ל בסופרי הקהל ועדיהם שקבלום הקהל דאי לא תימא הכי לא יהו הצבור יכולין לעמוד בזה בענייני תקנותיהם וחרמיהם שיהיו צריכין להביא עדים מחוץ לעיר להעיד עליהם ובענינים כאלה עם היות ששורת הדין כמו שאמרתי כתב הרשב"א ז"ל בתשובה שהמנהג מבטל הלכה בכיוצא בזה: