ואני אומר גם בנדון זה גוף א' הוא דהיינו הקהל שהברורים הראשונים והאחרונים שלוחי הקהל הם והקהל הם השוכרים ועוד שאין ספק שהברורים הראשונים כשעשו שכירות החזן ופטרוהו מן המס הודיעו זה לקהל או לאנשי המעמד לומר עשינו שליחותכם כדרך כל שליח כדאמרינן בפרק (כל הגט) [המביא גט כ"ד.] והא לא חזרה שליחות אצל הבעל וא"כ הקהל היה להם לומר לברורים האחרים שיתנו בפירוש שלא יהיה פטור מן המס מכאן ואילך וגם אם הברורים הראשונים לא הודיעו זה לקהל היה להם להודיע זה לברורים השניים או הברורים השניים היה להם לשאול את פי הברורים הראשונים והחזן שהיה עומד בפטורו בתנאי הראשון והיה סבור שהיה נודע לקהל וכל שכן לברורים למה היה צריך להתנות כל שיאמרו לו הברורים השניים תעמוד שנה כדרך שעמדת שנה שעברה די לו בכך ואף אם עשו שטר מן השכירות השני כדרך שעשו מן השכירות הראשון ולא הזכירו בשטר פטור מן המס אין קפידא בזה כיון שהזכירו לו על פה שהם שוכרים אותו כדרך השכיקות הראשון לפי שהשכירות הראשון כך היה שלא נכתב הפטור בשטר השכירות אלא אמנה היו דבריהם. ועוד שהברורים השניים שהם נאברהם אלשיך וניצק וידאל הם עצמם היו במעמד הראשון כשקיימו הברורים הראשונים והשכירו החזן וא"כ אם הראשונים פטרוהו בעד הקהל או אמרו לו דברים שמתוכן יהיה פטור כבר ידעו הם פטורו או היה להם לידע וא"כ כששכרוהו הם שנית היה להם לפרש וכיון שלא פירשו על דעת התנאי הראשון שכרוהו גם שאין דרך לשכירי הקהל לעשות תנאים חדשים בכל שנה אלא שמאריכין הזמן ע"פ התנאים הראשונים ולזה כתבתי אני בלשוני אבל השכירות הקיים שהאריכוהו כשעבר זמנו על דעת התנאים הראשונים האריכוהו:
תשובות הריב״ש · חלק תע״ו סימן ד׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Rivash Responsa, Vilna, 1879
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך תשובות הריב״ש, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.