תשובות הריב״ש · חלק תע״ו סימן ב׳

אצילי בני ישראל יושבי על מדין הגיעני כתבכם וראיתי בו שנפלא בעיניכם הפלא ופלא באמרי בתשובתי שאם התנה החזן עם הברורים הראשונים שיהיה פטור מן המס ויש בזה עדים או שהם מודים שהוא פטור מן הדין מאחר שהבטיחוהו כן ע"פ ואע"פ שאין כתוב זה בשטר השכירות שאין זה צריך שטר ולא קנין שכל שעשה הפועל מלאכתו חייב השוכר לתת לו שכרו משלם. ואמרתם שנדון זה אינו דומה כי מה שהפועל אינו צריך הוא בפועל הנשכר ליום שאין מדרך שכירות זה להיות בו קנין והדברי' ההם נקנין באמירה אבל בפועל אשר מדרכו לעשות בו קנין בשכירות ההוא דברים בלא קנין אין מועילים ע"כ תורף דבריכם. והנני יוסיף להפליא עליכם איך פליאה דעת מכם בדבר ברור כזה שאין חלוק בין שכירות פועל ליום אחד או שכיר שבת או שכיר חדש או שכיר שנה או שהוא קבלן שקבל קמה לקצור או כרם לבצור שבכל אלה אין צריך קנין אלא התחלת המלאכה היא הקנין אלא שהפועל יכול לחזור בו לעולם אפילו התחיל במלאכה ואפילו בקנין משום דכתיב כי לי בני ישראל עבדים ובעל הבית אין יכול לחזור בו וגם הפועל אם הוא דבר האבד אין יכול לחזור ובעה"ב שוכר עליהם או מטען עד כדי שכרן ואם באת חבילה לידו אפילו ביותר משכרן הרבה ואפי' קודם התחלת המלאכה אם אין פועלין מוצאין להשתכר במקום אחר חייב בעל הבית לתת להם שכרן דהוה ליה כדבר האבד לגביהו כמו שמפורש כל זה בבבא מציעא פ' השוכר את האומנין (בבא מציעא ע"ו. ע"ז) והרמב"ן והרשב"א ז"ל כתבו בפ' קמא דבבא בתרא (ט'.) דשני אומנין שנשתתפו באומנותם לזמן ידוע שכל מה שירויחו יהיה לאמצע נעשו שכירין זה לזה כדאמרינן (בב"מ י"ב:) בפועל ששכרוהו ללקט מציאות ואין צריכין קנין אלא שיתחילו במלאכה לפי שכל אחד מתחייב לחברו בשכר מה שחברו עושה בעדו והלוכן ודבורן היינו שכרן והוה ליה כאומר לאשה הרי את מקודשת לי בשכר שאדבר עליך לשלטון (קדושין ס"ג.) וכל מה שירויח תוך הזמן ההוא הוא לאמצע אלא שתוך הזמן יכולין לחזור בהן להבא כדין פועל שיכול לחזור בו אפילו בחצי היום אבל במה שהרויחו כבר אין א' מהם יכול לומר לעצמי הרוחתי שאם כן פועל ששכרו ללקט מציאות יאמר כן וגם בתשובה כתב כן הרשב"א ז"ל ואע"פ שדרך לכתוב שטר בהשתתפות כזה אפ"ה הם דברים שנקנין בלא קנין שהרי כל אחד מתחייב לחברו בשכר המלאכה שעושה בעדו ולא דמי למאי דאמרינן בפרק קמא דקדושין (כ"ו.) גבי קרקע שנקנה בכסף לא שנו אלא במקום שאין כותבין את השטר אבל במקום שכותבין את השער לא קנה עד שיכתוב את השער דהתם הוא משום דכיון שהקרקע עדין ברשות המוכר אע"פ שגם המעות בידו לא סמכא דעתיה דלוקח ויאמר עתה יחזור בו המוכר והלואי שישיב לי מעותי ולזה אמרו המפרשים ז"ל דחזקה קונה בלא שטר אפילו במקום שכותבין את השטר אבל בשכירות אין לומר כן שכיון שהתחילו במלאכה קונה הפועל שכרו כאשר התנה עמו ואין בעל הבית יכול לחזור בו. ומ"מ בנדון זה אין אנו דנין בענין חזרה שהרי כבר עבר החזן כל ימי שכירותו ובאים לדון על מה שנדרו לו בשכרו ע"פ [מלבד] מה שנדרו לו בשטרו ובזה אין ספק שחייבין לשנם כל מה שנדרו ואע"פ שלא לזכר בשטר דאטו המוכר שדהו באלף זוז וכתב את השטר סתם בסך ההוא ובשעת המכירה התנה על פה שעל מנת כן הוא מוכר לו שדהו בסך ההוא שיתן לו חפץ אחד מלבד האלף הזוז או שימחול הלוקח למוכר שטר חוב שיש לו עליו והלוקח נתרצה בזה היש ספק שכיון שקנה זה השדה וזכה בו שחייב להשלים למוכר מה שנדר לו ואע"פ שלא נכתב בשטר המכירה וההוא גברא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל ולסוף לא סליק אע"פ שכתב שטר מכירה סתם כיון שבשעת המכירה אמר כן אע"פ שלא התנה תנאי גמור בעל מנת אלא שגלה דעתו בשעת המכירה שעל דעת כן הוא מוכר הרי הוא כאלו התנה כן בפי' ואם לא עלה בידו לעלות המכר בטל אלא שאם לא אמר כן בשעת המכירה אע"פ שבלבו היה כן אין המכר מתבעל דהוו להו דברים שבלב ואינן דברים כדאיתא בפרק האיש מקדש (קידושין מ"ט:) וכן נמי בפ' איזהו נשך (בבא מציעא ס"ה:) ההוא גברא דזבין ליה ארעא לחבריה שלא באחריות אשכחיה דהוה עציב אמר ליה אמאי עציבת אי טרפי לה מינך מגבינא לך שופרא שבחא ופירי ואמר אמימר פטומי מילי בעלמא הוא ומפרשינן התם טעמא בגמרא משום דלוקח בעי לאתנויי ולוקח לא אמר ומוכר הוא דאמר ליה אלמא טעמא משום שהתנאי הוא לתועלת הלוקח והוא לא אמר דבר אלא המוכר הא אם הלוקח אמרו גם כן אעפ"י שמתחלה המכירה היתה בלא אחריות מפורש לא נאמר פטומי מילי בעלמא הוא אלא יכול להתנות כל שלא נשלם הקנין לגמרי אעפ"י שמתחלה התנו שיהיה המכר בלא אחריות מפורש. ומפרש"י ז"ל נראה שכתוב כן בפירוש בשטר המכירה אעפ"כ יכול להתלות ואעפ"י שלא נכתב התנאי שאם נכתב לא הוה אמרינן פטומי מילי בעלמא הוא אפילו אם אמרו מוכר לבדו דהא לאו מילי נינהו אלא מעשה חזק וכן למי בההוא עובדא דאת ונוולא אחי (ס"ז.) הוא כיון שאמר בשעת המכירה לשליא הקונה בעד האשה אי הוו לי זוזי מהדרנא לה והשליח השיב לו את ונוולא אחי כלומר אתה והיא קרובים אתם ולא תקפיד היא בזה עמך אמרינן דסמכא דעת המוכר בדברי השליח ולא מכר אלא על דעת שתחזיר לו הקרקע כשיהיו לו מעות ויחזיר לה מעותיה אעפ"י ששטר המכירה נכתב סתם בלי שום שיור דאם נכתב התנאי בשטר המכירה צריכה למימר וכן נמי אמרינן בכתובות (י"ט:) דעדים החתומים על השטר נאמנין לומר תנאי היו דברינו ועוקרין השטר אם לא נתקיים התנאי אעפ"י שהשטר הוא בלא תנאי כיון שמעידים שהיה תנאי ביניהם על פה יש להם לקיים התנאי ואמרינן להו קיימו תנאיכו וחותו לדינא אין צריך לומר בנדון זה שאין עוקרין השטר אלא שמוסיפין על השכירות שאעפ"י שהשכיר עצמו בשטר בסך ידוע על פה נדרו לו יותר מצד אחר כדי שיעשה שטר השכירות ההוא וישרת להם זמן השכירות והוא עשה כן שיש להם להשלים כל מה שנדרו לו דכל מה שאדם נודר בשכירות אפילו בעל פה ובלא שום קנין יש להשלים כל שהנשכר עשה מלאכתו והיינו דאמרינן בפרק מצות חליצה (יבמות ק"ו.) גבי בת חמוה דרב פפא דנפלה לפני יבם שאינו הגון לה ואמר ליה רב פפא ליבם חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז חלץ לה לבתר הכי אמר ליה אביי הב ליה אמר ליה משטה אני בך עבדי ליה כדתניא הרי שהיה בורח מבית האסורין והיתה מעבורת לפניו ואמר לו טול דינר והעבירני בו אין לו אלא שכרו ופירשו כל המפרשים ז"ל דאביי דאמר ליה הב ליה לא מדין התנאי היה מחייבו שהרי אין כופין למי שעליו לקיים תנאו שיקיימנו אלא שאם לא יקיימלו יתבטל המעשה כמו שהוכיחו זה בראיות ברורות אלא בכאן מדין שכירות היה בא אביי לחייבו דכיון דאמר ליה חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז והחליצה קיימת בין יתנו לו בין לא יתנו לו משום דאין תנאי בחליצה והתנאי בעל והמעשה קיים אע"פ שמדין תנאי אין כופין אותו מדין שכירות כופין אותו והרי הוא כמי שאמר לו חלוץ לה ואני אתן בשכרך מאתים זוז דכיון שחלץ לה על פיו והשלים שכירותו נותן לו שכרו משלם ורב פפא השיב לו דמשטה אני בך עבדי ליה דכיון דלא הוה הגון לה עליה רמיא למחלץ לה בחנם ומה שקצבה ליתן לו דמים כעין אנוסה היא ואיהו נמי לא מפסיד וכל מאי דאתני בהדיה יותר מן הראוי הוא ופטורה כמו בורח מן בית האסורין שמפני הפחד נודר יותר מן הראוי שיכול לומר משטה אני בך במה שנדרתי יותר על שכרך ואין לו אלא שכרו כך פירשו רש"י והרמב"ן והרשב"א והרא"ש וכל המפרשים ז"ל שראיתי דבריהם וכתב הרמב"ן ז"ל שכן הדין בחולה שנודר בעד סמנין יותר הרבה משווים שאין מחייבין אותו אלא בכדי שווים כיון שמחמת אונס חליו נדר כן אבל הנודר לרופא שכר הרבה אע"פ שעשה כן מחמת אונס חליו אין זה יותר משויו שחכמתו מכר לו וחייב לתת לו כל מה שנדר לו משלם ומכל מ"ש מתבאר שאם החזן התנה בשעת שכירותו שמלבד התנאי שנותנים לו יפטרוהו מן המס והם הודו לו אע"פ שהתנאי זה היה על פה ולא נכתב בשטר השכירות כיון שהיה התנאי בשעת קיום השכירות חייבין הקהל להשלים תנאם ואין זה צריך קנין אלא בדברים בעלמא מתחייב השוכר למשכיר במה שנדר לו אין צריך לומר במה שאין בו חיוב אלא פטור ומחילה מחיובו דאפילו לא היה משכיר יכול אדם למחול חובו בדבור לבד בלא קנין כמו שהוכיחו כל המפרשים ז"ל מההיא דפרק קמא דקדושין (ט"ז.) זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי דאי אין גופו קנוי לימא ליה באפי תרי זיל אלמא שאף על פי שיש לו שעבוד עליו כל שמחל לו בדבור לבד הוא נמחל משעבודו וגם כתבו ז"ל דאפילו באפי תרי לא בעי אלא כדי שלא יכפור דלא איברו סהדי אלא לשקרי וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפירוש שאין המחילה צריכה קנין: