תשובות הריב״ש · חלק תס״ד סימן ה׳

הצד הג' שהוא אסור מדרבנן הוא מתחלה כשאוכל הפירות דודאי אסור לאכלן כיון שאפשר לבא לידי רבית קצוצה אם יחזיר לו המוכר מעותיו וא"כ השתא נמי קודם לכן הו"ל צד אחד ברבית ואסור כרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה ומיהו השתא ליכא אלא אסורא דרבנן ואע"ג דלכאורה הוה משמע דמתחלה נמי רבית קצוצה הוא שהרי נראה שזו הלואה גמורה היא שמלוה לו ק' ליטרין והוא נותן לו מאה דינר בכל שנה ושנה לעולם עד שיפרע לו כל הקרן אלא שמיחד לו ביתו או שדהו שיהיה לו עליהם המס ההוא ביחוד ואע"פ שהלואה הזו היא בלשון מכירה שמוכר לו על ביתו מס מאה דינרין בכל שנה ושנה לעולם אין הלשון גורם דכיון שזה מתחייב לתת לו דבר קצוב לשנה ואין הבית או השדה קנוי לו אלא השעבוד ההוא לבד יש לו עליו והמוכר יכול לסלקו לעולם הרי זו הלואה גמורה אף אם שנו הלשון להיותו בלשון מכירה דאין הלשון גורם דא"כ בטלת תורת רבית שילוה מאה במאה ועשרין בלשון מכירה וזה היה טעותו של רב חמא (שם ס"ט:) דהוה מוגר זוזי בפשיטא כל יומא והיה אומר בלשון שכירות ולא בלשון הלואה כמו שפרש"י ז"ל ובודאי היה עובר על רבית של תורה כיון שהיתה הלואה גמורה אלא שהיה משנה הלשון וזהו שאמרו שם בגמ' לסוף כלו זוזי דרב חמא כלומר מפני שמלוה ברבית נכסיו מתמוטטין וזהו ברבית של תורה כמו שהוכיח זה הפסוק כספו לא נתן בנשך ושחד על נקי לא לקח עושה אלה לא ימוט לעולם דמשמע הא אם עבר על אלה ימוט ובתוס' בארו עוד דודאי רב חמא לא היה טועה בזה שיחשוב שמפני שיאמר בלשון שכירות יהיה מותר דא"כ בטלת תורת רבית אלא שהיה פוטרו רב חמא מן האונסין כלומר שכל זמן שהיו המעות ביד הלוה ולא הוציאם אם נאנסו שיהיה פטור מלשלם כמו אם היה שוכר ובזה היה טועה רב חמא שיהיה זה כשכירות כלי ואפילו הכי אמרינן בגמרא דלא היא דלא דמי לשכירות כלי דהדר בעיניה וידיע פחתיה וכו' ואפשר דבענין זה הא דרב חמא הוי אבק רבית והרמב"ם ז"ל כן כתב דהוי אבק רבית ואין ספק שלזה כיון אבל אם היתה הלואה גמורה אעפ"י שאומר בלשון שכירות או בלשון מכירה ודאי רבית קצוצה היא שאין הלשון גורם. וא"כ בנדון זה נמי משמע שהיא רבית קצוצה מתחלה כשאוכל הפירות וכיון שיכול לסלקו נימא דמיד שאכל כשעור זוזי דהיינו סך הקניה שיסתלק כיון דהויא רבית קצוצה ויוצאה בדיינין. ולא עוד אלא אף אם אין המוכר יכול לסלקו אלא שמוכר לו המס ההוא על ביתו לעולם אפשר לומר דהוי רבית קצוצה כיון שזה נתן ק' ליטרין וברוב השנים יקבל מיד הלוה יותר ממה שנתן וזה בקציצה שקצצו בשעת מתן מעות ואעפ"י שזה כמכר עולמי הוא שמוכר לו פירות ביתו בכדי נ' דינרין או ק' דינרין לשנה וה"ל כמשכנתא דסורא דשרי' לכ"ע שהיא כשכירות דכתבי הכי במשלם שניא אלין תפוק ארעא דא בלא כסף (ס"ז:) ומה לי להרבה שנים ומה לי לעולם כיון שגם במשכנתא דסורא מקבל יותר ממה שנתן מ"מ זהו אם היה הקונה עצמו דר בבית ההוא או שהיה משכירו לאחרים אבל למוכר עצמו ה"ל כחכירי נרשאי דכתבי הכי פלני' משכן לפלני' ארעא והדר חכרה מיניה ואמרינן בגמ' דאסיר. וכתב הרמב"ן ז"ל דחכירי נרשאי אפי' במשכנת' דסורא אסיר ופרש"י ז"ל שהיא רבית גמורה כיון שמיד הלוה בעצמו בא לו והוא דבר קצוב בלי טורח ואף אם תלקה לא יפסיד מחכירותו כלום ואעפ"י שהרמב"ם ז"ל ורוב האחרונים ז"ל הסכימו דחכירי נרשאי לאו רבית קצוצה הוא אלא הערמת רבית וגם יש בהם שאמר דדוקא במשכנתא בנכיתא אבל במשכנת' דסוריא שהיא שכירות יכול להחכיר ללוה עצמו ושרי אפי' לכתחיל' עכ"ז י"ל דבנדון זה הוי רבית קצוצה דהתם מתחלה עשו משכנתא מותרת אי משכנתא בנכיתא אי משכנתא דסורא ואא"כ חוכרה זה הלוה מן המלוה דהכי כתבי בשטרא והדר חכריה מיניה וזה אינו אלא שנראה כרבית אבל בנדון זה שתחלת התנאי הוא שזה מוכר לו בק' ליטרין לעשות לו מס ק' דינרין בכל שנה לעולם כל שארכו לו שם הימים וזה מקבל בצרוף השנים יותר ממה שנתן רבית קצוצה והלואה גמורה היא אלא ששינו אותה בלשון מכר ואין הלשון מעלה ולא מוריד כמו שכתבתי למעלה: