תשובות הריב״ש · חלק תי״ג סימן ד׳

תחלה מה שאומר שיש עדים כשרים לפסול אחד מן עדי המתנה כשהלוה לחבירו ברבית מדעתו ר"ל על וידאל מרקדיל ז"ל שהיה מוחזק בכשר ומומחה לרבי' בספרותו והיה סופר הקהל ההוא ואין זולתו והרי הוא כאלו קבלוהו עליהם ועוד שהדבר ברור שהוא דבה ושוא ודבר כזב וא"א שאנשים כשרים יעידו עליו ברבית קצוצה שהיא מן התורה ואם הלוה היה לקהל אשר זה איננו מפורסם ברבית להמון ומורים היתר אם מפני המס שהם פורעים אם מפני שהם מלוים לנאמנים והנאמנים אינם פורעים משלהם ומורים התר לעצמם שלא אסרה תורה כי אם רבית הבאה מלוה למלוה וכבר היה נהוג בברצלונה קודם המגפה הראשונה שרוב גדולי הקהל היו מלוים לקהל סכים נוראים לרבית קצוצה וחלילה לא נפסלו לעדות דכל שאפשר שטעה העובר בדבר אינו נפסל ואפי' יהיה הטעות מבואר נגלה כדאמרינן פרק זה בורר (סנהדרין כ"ו:) בהנהו קבוראי וכ"כ הרמב"ם ז"ל (בהל' עדות) שאין הקושר או המתיר בשבת נפסל לעדות שאין מפורסם להמון אסור דבר זה וצריך להתרות בו קודם ושיודיעוהו שהוא שבת וכל המבעיר או אוכל חלב ונבלה פסול לעדות בלא התראה לפי שאסורם מפורסם לכל ואם העידו עליו שהלוה לחברו אולי גם על המשכון של כותי או בהקנאת חוב כמו שנהגו שם באורגיל וגם בזה אף אם היה אסור מן התורה הוא כדי לטעות ואינו נפסל בכך וכ"ש אם הוא אבק רבית שצריך הכרזה בב"ד קודם שיפסל ומי יאמר על הנזכר שהוא פסול ובברצלונה היה מוחזק בעוב שבסופרים וחתם שם על כמה כתובות וגטין הנאמר שהבנים ממזרים אין זה כי אם דבה רעה ואל תחוש לזה כי לא יעלה בידו ולולי כי כשלה ברחוב אמת היה ראוי ליסר ולהעניש מוציא הדבה. מה שטוען שאין עד נעשה דיין ולכן ההטפסה פסולה מפני שחתם בדיין א' מעדי המתנה אינו אמת דבענין זה עד נעשה דיין אפי' בדאורייתא שהרי זה העד למה שנעשה דיין שזהו הטפסת המתנה לא העיד על זה כלל בפניהם שהרי כלם ראו המתנה בעיניהם והכירו חתימת העדים ועושין דין ע"פ ראייתם בלא הגדה כלל כל שלא ראו בלילה שאינה שעת דין דלא בעינן הגדה בדיני ממונות כמו שהסכים הרמב"ן ז"ל בפ"ב דכתובות (כ"א:) וכ"כ שם בפשיטות הרב דון קרשקש וידאל ז"ל בחדושיו וכן הרשב"א ז"ל בפרק החובל (בבא קמא צ':) וכן התוס' בפרק ראוהו בית דין (ראש השנה כ"ה:) ויש בידי תשובה ממורינו הר"ן ז"ל שהשיב לי להכשיר מעשה ב"ד של גט שראו שנמסר הגט בפניהם ואמר שיכולין לעשות מעשה ב"ד להתירה ע"פ ראייתם לפי שרוב המפרשים והגדולים הסכימו דלא בעינן הגדה בדיני ממונות ולא מפלגינן בינייהו לעדות החדש. או אפשר בנדון זה שאחרים העידו בפניהם על חתימת עדי המתנה דהיא היא גופה וא"כ מה לנו אם זה הדיין היה עד במתנה הרי אינו מחייב ומזכה בדין זה ע"פ עדות המתנה ודין זה אינו אלא שדנין ע"פ ראייתם שראו שטר כתוב בו כך וכך וזה הדיין אע"פ שהיה עד המעיד בקנין המתנה לגבי מה שהוא נעשה עתה דיין אינו עד המעיד כלל אלא דיין הרואה כמו חבריו ודנין ע"פ ראייתם וכל הטעמים שהזכירו באין עד נעשה דיין אינם מספיקים לפסול כי אם שאינו נעשה דיין על מה שהוא מעיד עתה לפני חבריו או שיזכה או יחייב ע"פ עדותו ולשון התוספתא כך הוא ולא זה בפני זה וכתב הרשב"א ז"ל בפרק החובל וזה לשונו וטעמא דאין עד המעיד נעשה דיין איכא מאן דמפרש משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה ורש"י ז"ל פירש משום דבעינן עדים ודיינין דכתיב ועמדו שני האנשים אשר להם הריב ודרשינן בריש פרק שבועת העדות (שבועות ל'.) ועמדו שני האנשים אלו העדים אשר להם הריב אלו בעלי דינין לפני ה' אלו הדיינין ומכלל טעמים אלו עד היודע ואפילו נזדמן לעדות נעשה דיין כשאחרים מעידין עליו עכ"ל. אף בנדון זה י"ל כן ומבואר הוא. ומה שהוצרכו לומר בקיום שטרות דרבנן דעד המעיד נעשה דיין היינו כגון שלשה שישבו לקיים את השטר שנים מהם מכירין חתימות ידי עדים ואחד אינו מכיר שצריכין השנים להעיד לפני השלישי שאינו מכיר וצריך שיצטרפו הם עם השלישי בקבלת עדות עצמן דזה א"א בדאורייתא כדאיתא בפ"ב דכתובות (כ"א:) אבל עד השטר שנעשה דיין בקיום כתב הרשב"א ז"ל תשובה שהוא משום דמסקנא דגמ' (שם) דטעמא דעד ודיין אין מצטרפין כלומר שהם שתי עדויות דאמאי דמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא ובנדון זה יש טעם עוד שהעד בעצמו היה יכול לכתוב שטר אחר כזה עם חברו שהרי עושין כמה שטרות של מתנה על שדה אחת כיון שאין בה אחריות לאוקומי ארעא בידיה ואף בלא רשות הנותן או בשטר מכר כל שכותבין בלא אחריות ומה לי אם יכתוב שטר אחר עם חברו או יצטרף עם הדיינין הרואין ועושין הטפסה ע"פ ראייתם. ואם יטעון אדם הרי במתנה זו יש בה אחריות ולא נתנה ליכתב באחריות תשובתו זה הוא כשעושין העדים שטר ממש כמו השטר הראשון אבל בהטפסה כיון שאומרים בפירוש שהטפיסוהו מאחר כותבין אותו אות באות והדבר מוכיח מתוכו וליכא למיחש דטריף והדר טריף שב"ד לא יטרפו לו עם הטפסה אחריות וכן נראה מדברי הרי"ט אשבילי ז"ל שכתב בפרק גט פשוט בעובדא דהנהו ערבאי (קס"ח:) וז"ל תמיהה מלתא לכתוב להו חוץ מן האחריות שבו י"ל דאינהו שטרא מעליא בעו והיינו נמי דלא עבד להו הטפסת שטר כמו שאנו נוהגין היום עכ"ל. נראה מדבריו שבהטפסה כותבין אות באות אלא שאין גובה אחריות. ועוד שאף העדים עצמם אע"פ שאין כותבין לכתחלה שטר כמו הראשון עם אחריות אם כתבו אין השטר נפסל אלא שאין גובין בו האחריות כדאמרינן בפרק איזהו נשך (בבא מציעא ע"ב:) גבי שטרי חוב המוקדמין פסולין דמשום טעמא דלא נתן ליכתב אינן נפסלין דנהי דלא נתן ליכתב מזמן ראשון נתן ליכתב מזמן שני וטעמא דפסילי משום גזרה ומ"מ הסכימו כל האחרונים ז"ל דמבני חרי גבו ותורת שטר עליהם בנדון זה ג"כ נהי דלא נתן ליכתב באחריות בלא אחריות נתן ליכתב וכ"ש שיש לו תורת שטר לאוקומי ארעא בידיה דלא גרע משטרי חוב המוקדמין ומ"מ בהטפסה זו עם האחריות נתנה ליכתב וגובין בו אף ממשעבדי לפי שמוכיח מתוך המתנה שנתקיימה על דעת ליתן ממנה הטפסה לאשת המקבל או לאביה שהיתה סמוכה על שלחנו ופורע נדונייתה לפי שכתוב במתנה שאם תבא לגבות כתובתה שיכתוב לה בעלה שהוא מוחל השיור דירה עד שתהא נפרעת מכתובתה וכל שכותב בלשון הזה הדבר מוכיח שדעתו היה להטפיס לה שטר זה דאל"כ מה זכות יש לה בזה אם אין בידה ראיה. ועוד שהוא מנהג המדינה וכל המדינות בשטר הנעשה בכמו זה לעשות הטפסה לאשה או לקרוב אליה ואם כן כשכותב מתנה כזו על דעת מנהג המדינה כותב וכדאמרינן בפרק המקבל (בבא מציעא ק"ד:) מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה מלוה לכפול גובה מחצה וכן אמר שם הלל היה דורש לשון הדיוט דתניא אנשי אלכסנדריאה מקדשין ובשעת כניסתן לחופה באין אחרים וחוטפין אותן בקשו חכמים לעשות בניהם ממזרים אמר להן הלל הזקן הביאו כתובות אמותיכן מצא שכתוב בהן לכשתכנסי לחופה הוי לי לאנתו ולא עשו בניהם ממזרים וכתב הרשב"א ז"ל בתשובה והיא אצלי דבודאי לאו כתובת אמותיהן של אלו הביאו לו דא"כ מאי דורש לשון הדיוט דקאמר אלא כתובות בנות המדינה הביאו לו וכשראה שכתוב בהן כן הכשיר את אלו ואע"פ שאלו קדשום סתם לפי שהמקדש סתם באותו מקום על סמך המנהג שנוהגין לקדש על תנאי זה קדש שלא תהא מקודשת לו עד שתכנס לחופה ע"כ. וכל שכן שיש לומר כן בנדון זה וא"כ כל שראו שלשה שטר כזה מטפיסין אותו עם האחריות וגובים האחריות ואין לחוש אי טריף והדר טריף ולאו לפסידא דלקוחות שהרי ע"ד כן נכתב מתחלה ולקוחות אינהו דאפסידו אנפשיהו. ועוד י"ל דשטר הטפסה כזה אין צריך ב"ד אלא כל שני עדים שראו אותו והכירו החתימות מטפיסין אותו שהרי כיון שדעתו שיטפיסוהו מה לי ב"ד מה לי עדים דטעמא דבעי ב"ד בהטפסה היינו מטעם שאין העדים יכולין להעיד מפי כתבם ואין עושין שטר אלא בצואת בעל דבר וכאן הרי עושין ברשות והרי הוא כאלו צוה אותם כיון שהוא מנהג המדינה להטפיס שטר כזה וכ"ש לאוקומי ארעא בידיה דיכולין לעשות כמה שטרות וכיון שהעדים הראשונים היו יכולין לעשות שטר אחר אע"פ שכבר עשו שליחותן בלי צואת הבעל דבר דמאי איכפת ליה כן יכולין עדים אחרים לעשות הטפסה מן השטר ההוא בלא רשותו דמאי איכפת ניה וגלויי מלתא בעלמא הוא וב"ד מקבלין עדות שטר זה כאלו נכתב במצותו דמהאי טעמא נמי אמרינן בפרק זה בורר (סנהדרין כ"ט:) דבהודאת מקרקעי אין צריך לומר כתובו וכותבין בלא רשותו וכתב שם רש"י ז"ל וז"ל קרקע שהיה מראובן מוחזק והודה לשמעון שהיה שלו כותבין דהא כיון דאודי ליה דידיה הוא ולא מחסר גוביינא דבשלמא מטלטלי מלוה להוצאה נתנה וחוב בעלמא הוא ומלוה על פה ריעא ממלוה בשטר ולא ניחא ליה לאלומה אבל הכא גלויי מלתא בעלמא הוא עכ"ל. ומזה יש להוכיח דשטר מתנת קרקע די שני עדים בהטפסתו וכותבין עדותן בלא רשות בעל דבר שראו השטר ההוא ושהם מכירין החתימות וב"ד מקבלין עדות זה מתוך שטר זה ומה שאמרו (ב"ב קס"ח.) במי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לב"ד והן עושין לו קיומו התם בשטר חוב דוקא אבל מתנת קרקע העדים שראוהו קודם שנמחק כותבין עדותן בשטר מעצמן ומ"מ צריך לבא לב"ד ג"כ שיקבלו עדות זה מן השטר ועושין לו קיומו. ואם תשאל ואיך יעשו שטר אלו והלא עד מפי עד הוא לאו מלתא היא דאלו אין מעידין על המתנה עצמה רק על ראיית השטר וזה עדות אחר הוא מפי עצמן ולא מפי אחרים דהא במי שנמחק שטר חובו לא אמרו מעמיד עליו עדיו אלא עדים סתמא ומעידין על ראיית השטר וכן בפרק הגוזל קמא (בבא קמא צ"ח:) גבי שורף שטרותיו של חברו אי דאיכא עדים דידעי מאי דהוה כתיב בשטר לכתבו ליה שטרא אחרינא ולאו עד מפי עד הוא כמו שכתבו המפרשים ז"ל :