תשובות הריב״ש · חלק ת״ד סימן ד׳

ועתה נשאר לבאר בנדון זה על מה שטוען ראובן שיביא עדים שזאת המחילה והשטר חוב נעשו מחמת הפסק דין שנעשה ביניהם שהיה לשניהם למחול זה לזה מחמת הפסק דין ולהשתעבד לו שמעון בחוב האלפים דינרין ושנעשה הכל במעמד אחד על דעת כן שלא יהיה נכלל במחילה ושבזה יעידו שני הדיינים הפוסקים ואחד מעידי הפסק דין שנשאר בחיים ואם כדבריו כן הוא אין ספק שגובה חובו שהרי לא נכלל במחילה ואף אם קדם לה קנין החוב כיון שהכל במעמד א' שהרי כל זמן שעסוקים באותו ענין יכול לחזור בו כדאיתא בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קי"ד.) וכיון שהכל היה נמשך מן הפסק דין הנה לא היה נכלל החוב במחילה אע"פ שהיא כללית שעל דעת כן נעשית אלא שכיון שראובן צריך לעדים אלו בגביית חובו אינו גובה מנכסים משועבדים כי אם מבני חורין ואין ספק שהדיינין עצמם נאמנין בעדות זה אעפ"י שעבר זמן מנוים דההיא דתניא בפרק עשרה יוחסין (קידושין ע"ד.) נאמן דיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי בד"א בזמן שבעלי דינין עומדים לפניו אבל אין בעלי דינין עומדין לפניו אינו נאמן היינו בדיין א' להאמינו כשנים כגון יחיד מומחה או שקבלוהו עליהם דכל זמן שבעלי דינין לפניו חכמים האמינוהו כשנים דומיא דבעל המקח בשמקחו בידו שנאמן כשני עדים לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי ובזולת זה הו"ל כעד אחד דעלמא אבל בשני דיינין פשיטא לעולם נאמנין דלא גרעי מעדים דעלמא ואדרבא עדיפי מינייהו דדייקי טפי דאי לא תימא הכי אין דיינין כותבין פסק דינם אלא בזמן שבעלי דינין עומדים לפניהם שהרי מעתה אינן נאמנין אלא ודאי לא גריעי מעדים דעלמא והראיה מההיא אודיתא דפרק זה בורר (סנהדרין ל'.) דהוה כתיב בה דוכרן פתגמי וכל לישנא דבי דינא ולא הוה כתיב בה במותב תלתא כחדא הוינא ולפי שלא חתמו בה כי אם שנים והיתה כתובה בלשון ב"ד היו חוששין שמא לא היו ב"ד של ג' שהרי לא כתבו בה במותב תלתא וטעו לומר דשנים הוו ב"ד משמע דאי כתיב בה במותב תלתא אע"ג דלא חתימי ביה כי אם שנים מהני וזה אינו מתורת ב"ד שהרי אינם חותמין בה כי אם שנים ושנים לא הוו ב"ד אלא מתורת עדות שהם מעידים שהודה זה בפניהם בהיותם ב"ד של ג' ובפרק גט פשוט (בבא בתרא קס"ה:) מסיק דב' שהעידו בב"ד זה והעידו אח"כ בב"ד אחר באין אחד מב"ד זה ואחד מב"ד זה ומצטרפין ואפילו לתנא קמא דרבי יהושע בן קרחה ומכאן מבואר שהב"ד יכולין להעיד פלוני נתחייב בבית דיננו וזה מבואר אין צריך לפנים ואין עד נעשה דיין אמרו ולא אין דיין נעשה עד וכן אחד מן הדיינים ההם יכול להצטרף עם אחד מעדי הפסק דין דאמאי דמסהיד סהדא מסהיד דיינא ואמאי דמסהיד דיינא מסהיד סהדא ותרווייהו סהדי אנון שמעידין על הפסק דין. וכן מה שטוען ראובן שיש עדים שהיו פשרנים ביניהם בשעת ההתפסה שעשה בחוב שמעון שיפרע לו שמעון כך וכך פירות בעד חוב האלף דינרין גם זה אין לך הודאה גדולה מזו שכיון שנתרצה לפרוע לו החוב ההוא הרי הודה שלא נכלל במחילה ולא גרע ממאי דאמרינן בפרק נערה שנתפתתה (כתובות מ"ד.) בשני שטרות היוצאין בזה אחר זה דאם שניהם במכר או שניהם במתנה בטל שני את הראשון ואמרינן התם בגמרא מאי טעמא רפרם אמר אימא אודויי אודי ליה רוצה לומר שהלוקח הודה שהשטר הראשון מזוייף היה או שעדיו פסולין ולזה נתרצה לקנות בשטר שני וכ"ש בנדון זה שהדבר ספק אם המחילה קדמה אם החוב קדם דאיכא למימר כשנתרצה על הפשרה הודה שלא נכלל החוב במחילה ואע"ג דההוא טעמא אחרינא דאתמר התם רב אחא אמר אימא אחולי אחליה לשעבודיה לא שייך בנדון זה שאין שמעון מתחייב לראובן במחילה הרי כתב הרמב"ן ז"ל דרב אחא לא פליג לטעמא דאודויי אודי ליה דהא בשניהם במתנה לא שייך טעמא דמחילה וע"כ אצטריכינן לטעמא דאודויי אודי ליה אלא דס"ל לרב אחא דכל היכא דא"ל טעמא דאחולי אחליה לא אמרי' טעמא דאודויי אודי ליה דאורועי סהדי בכדי לא מורעי' ובנדון זה כיון דאיתיה לטעמא דאודויי אודי ליה וגם דלא מורעי סהדי אמרינן ודאי שהודה שלא נכלל החוב במחילה ובכגון זה אין מקום להצריך אתם עדי להוציא מטענת משטה אני בך כיון ששטר החוב ביד ראובן ואין שמעון מודה עתה לכתחלה בהלואה על פה אלא שמודה ומגלה דעתו ששטרו של ראובן אינו נמחל וגם בהודאת הלואה על פה כל שמודה בדרך הודאה גמורה ולא מתוך שיחה כגון בנדון זה שהיו פשרנים ביניהם ודאי א"צ לאתם עדי וכן כתב הר"ם ז"ל (פ"ז מהלכות טוען ונטען) וז"ל המודה בפני ב' שיש לפלוני אצלו מנה וא"ל בדרך הודאה לא בדרך שיחה אע"פ שלא אמר להם אתם עדי ואע"פ שאין התובע עמו הרי זו עדות עכ"ל. כ"ש בנדון זה שנדר לפרוע ולהעלות לו פירות. שאר הטענות שביניהם כגון מה שטוען שמעון איך שתק ראובן מלתבעו כל הזמן הרב וכגון מה שטוען ראובן איך אומר שמעון שפרעו ביומו ואין דרכו לפרוע חובותיו כי אם אחר זמני זמנים טענות של הבל המה ואפס ותהו ואינם כדאי להוסיף בקיום החוב ולא לגרוע ממנו זהו מה שנראה לי בזה וחתמתי שמי יצחק ב"ר ששת זלה"ה: