תשובות הריב״ש · חלק שצ״ח סימן ט׳

עוד תמהת עלי באמרו שכלל בשבועתו דברים המותרים כמו שכתוב בשטר בלשון כולל ולשמור ולקיי' כל הכתוב למעלה בפנינו אנו עדים חתומי מטה נשבע פלוני ותפסת מדברי על דברי כי אני כתבתי שעל דעת רבים לשון העדים וכאן אני אומר שלשמור ולקיים כל הכתוב למעלה הוא לשון הנשבע וכבודך מונח במקומו שאין כאן תפיסה כי הכל הוא לשון העדים אבל כיון שהעדים כתבו שהוא נשבע בלשון כולל יש לנו לומר שכן היה ואין לנו לחלק שבועתו אבל על דעת רבים כיון שהוא לשון העדים אין אנו מחלקין אותם אלא שהוא פרט אותם והעדים כתבו שהוא נשבע על דעת רבים ואמת אמרו וכי מעיינת ביה שפיר תמצא שהלשון בעצמו מוכיח כן ועוד שבעל דעת רבים יש לנו לומר שרצו לומר על דעת רבים המועיל והמוזכרים לחכמים ז"ל ובלשון השבועה כיון שהעדים מעידים שנשבע יש לנו לומר שהיתה בלשון כולל כדי שתחול כמו שנראה מפשט לשונם ומה שהפסיקו לומר בפנינו אנו עדים חתומי מטה אדרבה מזה נראה שזה ענין אחר הוא ולא נעשית השבועה בשעת קבלת כל דבר ודבר אבל זה הוכיח שנתחייב תחלה על כל דבר ודבר בפרט ואח"כ נשבע על הכל בכלל כי כן דרך המתחייבין בפני עדים ונשבעים על חיובם כי מה צורך להזכיר ולחזור. ועל מה שאמרתי שאף בשבועת הנשים לבד כלל בהן הנשים שאינו מצוה עליהם משום פו"ר כגון קטנה זקנה ואילונית וא"כ חלה עליו שבועה בכולל כתבת דמסתמא לאו אהני נשי נשבע לפי שאין דרך בני אדם ליחד להם לתשמיש נשים כאלו והבאת ראיה מדקיי"ל (שבועות י"ט:) כרבנן בשבועה שלא אוכל ואכל פחות מכשעור שפטור ואע"פ שבמפרש חייב וכן באוכלין שאינן ראויין וכן לדעת רוב המפרשים ז"ל בנבלות וטרפות ואני נוראות נפלאתי איך בלב נבון וחכם בקי בחדרי תורה תנוח סברא כזו שמי שאמר שום אשה שתהיה מיוחדת לתשמיש שאין אלו בכלל וכי אין אלו ראויות לתשמי' ובקטנה פחותה מבת שלש מודינא לך אבל גדולה מכן ראויה היא ליחדה לתשמיש וכן זקנה שחדל להיות לה אורח כנשים ואינה ראויה לבנים המפני זה אינה ראויה להיות מיוחדת לתשמיש ולדברי' שתאמר ג"כ שאין הכעורות כי אם העלמות יפות מראה ובריאות בשר ומה ענין זה לפחות מכשיעור דהתם כיון שאמר שלא אוכל הא לאו אכילה היא בשום מקום ומפרש חייב לפי שהרי עבר על מה שנשבע בפירוש וכן אוכלין שאינן ראויין כגון עפר או נבלה מסרחת שהיא כעפר לאו אכילה היא כלל אלא כשנשבע שיאכל ואכל עפר או נבלה מסרחת פטו' משום דהא אחשבא והוכיח סופו שאכיל' זו חשובה בעיניו ועליה ג"כ נשבע כמו שמפורש בגמרא וכן בשבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטרפות לפי סברת אותן מפרשים ז"ל משום דס"ל דאוכלין שאינן ראוין הן כיון שאסורין מן התורה ואינן בכלל שבועתו ואע"פ שאכלן לא אחשבינהו שאין כאן הוכח שנתכוון לישבע על אכילה זו אדרבה כיון שאכלן נראה שלא נתכוון להן ונשבע שיאכל ואכל נבלות וטרפות פטור דהא אחשבה ואף אותן מפרשים ז"ל לא אמרו אלא בנבלות וטרפות שאסורין מן התורה וכן הוא לשון הרמב"ם ז"ל אכל אוכלין האסורין מן התורה באכילה אבל בדברים האסורין מדרבנן לא מיקרו אוכלין שאינן ראויין ואם אכלן חייב ואע"פ שאין דרך לאכלן דמ"מ ראויין הן ומתניתין דשבועה שלא אוכל ואכל נבלות וכו' (שם כ"ב:) לר"ל אליבא דרבי עקיבא כפשעה הוא בסתם ואינו מפרש לא חצי שעור ולא נבלות וטרפות דהא כיון דבחצי שעור מוקי למתני' לא קשיא כלל ההיא דאוכלין שאינן ראויין דחצי שעור לר"ל אינו אסור מן התורה ואוכלין ראויין מקרי ובודאי בנדון זה כיון שאמר שום אשה כל אלו שהזכרתי במשמע שהרי אין להן שם לווי ואינם כמו יין תפוחים ושמן שומשמין ודומיהן שהנודר מיין סתם או משמן סתם מותר בהן ואף בשמן שומשמין תניא בברייתא שלהי פרק הנודר מן המבושל (נדרים נ"ג.) דבמקום שמסתפקין ממנו אפי' המעוט אסור בו דלא אזלינן בתר רובא ועוד דבפרק אין בין המודר (נדרים מ"ג.) תנן קונם שדה שאני חורש בה לעולם אם היה דרכו לחרוש הוא אסור וכל אדם מותרין ואם אין דרכו לחרוש הוא וכל אדם אסורין אלמא כיון שאסר עליו הנאת חרישתה אסור בין הוא בין כל אדם אע"פ שהוא אין דרכו לחרוש בעצמו ולפי דבריך היה לנו לומר שלא נתכוון לחרישת עצמו כיון שאין דרכו לחרוש ולא אסר חרישתה אלא ע"י אחרים כמו שהיה דרכו ואל תשיבני מדרכו לחרוש דרישא שכל אדם מותרין דהתם משום דקאמר שאני חורש בה ואין אחרים בכלל ועוד שזה נתחייב תחלה לאשתו בקנס ובחיוב הקנס הכל היה בכלל דליכא טעמא דלא משתבע איניש אמאי דלא חזי ליה וכיון שבחיוב נתחייב על הכל כשנשבע אח"כ על הכל נשבע דהו"ל כמסרבין בו לאכול דאמר אביי בריש פ' שבועות שתים בתרא (שבועות י"ט:) דכי אמר לא אכילנא והדר אמר שבועה שאוכל דלא אכילנא קאמר וכ"ש בנדון זה שאינו הפך משמעות לשונו וכבר פסק הרמב"ם ז"ל כאביי ואפי' לדברי הרמב"ן ז"ל שפסק כרב אשי היינו דלא מהפכינן דבורי' לעולם שאוכל דאכילנא משמע ושלא אוכל דלא אכילנא משמע אבל זה שנתחייב מתחלה על הכל כשנשבע אח"כ על הכל נשבע וכ"ש נשבע לאשתו ולתועלתה ולדעת אחרים ולאו אדעתיה משתבע גם הדבר בעצמו אינו שדרך החושקים והזונים לפעמים לחשוק ולאהוב אשה אע"פ שאינה יפה וכבר אמרו ז"ל (קדושין כ"ב.) ביפת תאר וחשקת בה אע"פ שאינה יפה וכתב ראב"ע ז"ל אשת יפת תאר בעיניו ולפעמים תהיה אשה בלתי ראויה לבנים מפני שהתחילה לבא בימים ועדיין תהיה טובת מראה מאד וכל שכן העקרה שדרך הזונים בכך כמו שכתוב רועה עקרה לא תלד ומעשה ער ואונן יוכיח. ומה שכתבת שאף אם נאמר שנאסר גם באותן הנשים לא מקרי כולל כיון שעקר השבועה לא באה על נשים כאלו גם זה אינו נראה כבודך במקומו מונח דכל שיש מקום לשבועה שתחול באיזה ענין חלה על הכל ובהריני נזיר היום הריני נזיר למחר אמרינן (נדרים י"ז.) דמגו דחייל נזירות אחד יומא חיילא נמי אכולהו יומי ופירשו קצת מפרשים ז"ל שהוא לענין חיוב שתים על אכילה אחת משום דנזירות חלה על נזירות בכולל והתם הרי כלל כל הנזירות בלשון הריני נזיר וכי אמר הריני נזיר למחר אינו במשמע שעקר כונתו תהיה ליום אחרון של שלשים יום ומן היום ההוא המותר תחול נזירותו למפרע בכ"ט יום ראשונים האסורין ואעפ"כ אמרו שהוא כולל כיון שמצא הנזירות מקום לחול באי זה ענין שיהיה ואם תרצה לדחות דשאני התם דכיון דאמר הרני נזיר ואין נזירות פחות משלשים הרי הוא כמפרש שלשים יום אפ"ה כיון דאמר למחר לא משמע שיהיה דעתו שתחול נזירותו על יום השלשים ומן היום ההוא תחול למפרע על שאר הימים גם הלשון בעצמו שאמרו בכולל דברים המותרים עם דברים האסורין מוכי' כן דמדלא קאמר בכולל דברים מותרים ודברים אסורים נאמר שאף אם הדברים האסורים הם עקר כיון שכולל עמהן דברי' המותרים חלה שבועתו לאשמעינן האי מלתא נקט האי לישנא דמשמע הכי דומיא דמאי דאמרינן בסנהדרין פ' הנשרפין (סנהדרין פ':) ובפ"ק דקידושין (ל"ב.) מתני ליה רב יחזקאל לרמי בריה הנשרפין בנסקלין וכו'. והראיה שהבאת משבועה שלא אוכל מצה בלילי הפסח דלא מקרי כולל משום כמה מיני מצה שאין אדם יוצא בהן כגון דברים שאין באים לידי חמוץ ומצה עשירה וחלוט ואשישה ובכורים אע"פ שהוא אסור בכולן אלי אומר באלה שאינו אסור בכולן ואין כאן כולל שהאומר שבועה שלא אוכל מצה בלילי הפסח לא נתכוין אלא למצה הראויה לצאת בה ידי חובה בלילי הפסח ודמיא למאי דאמר רבי יהודה בפרק קונם יין (נדרים ס"ג:) אמר קונם יין שאני טועם עד שיהא הפסח אינו אסור אלא עד לילי הפסח שלא נתכוון אלא עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין הכא נמי כיון שהזכיר בלילי הפסח לא נתכוון אלא למצה של מצוה והרא"ה ז"ל פסק כרבי יהודה וכתב דלא פליגי רבנן עליה ואע"פ שהרמב"ן ז"ל כתב בהלכותיו דרבנן פליגי עליה דרבי יהודה ולא קיי"ל כותיה הא דנדון זה עדיפא מההיא דהתם כיון דאמר עד שיהא ובלשון בני אדם הוא עד שיצא לא נהפך דבריו משום אומדנא אבל בנדון זה שאמר מצה בלילי הפסח לא נתכוון אלא למצה של מצוה והיא לבדה קרויה מצה בלילי הפסח וכל שכן במצה עשירה שיש לה שם לווי ואפשר דאף בשאר ימות השנה הנודר ממצה מותר במצה עשירה כיון שיש לה שם לווי כדאמרינן (שם נ"ג.) הנודר מן הירק מותר בירקות שדה מפני שיש להן שם לווי ולא דמי לחמרא מבשלא ולקונדיטון שכתבו המפרשים ז"ל שהנודר מן היין אסור בהן והביאו ראיה מן הירושלמי (נדרים פ"ו ה"ד) משום דהנהו תחלתן יין ומפני שבשלו או שערב בו דבש ופלפלין לא הפסיד שמו ולא הויא כירקות שדה שהן מין אחר אבל מצה עשירה שבתחלת לישתה ועריכתה קורא לה שם חדש מין אחר היא והוי דומיא דירקות שדה עם ירקות גנה או אפשר לבעל הדין לחלוק ולומר דבשאר ימות השנה מצה עשירה אין לה שם לווי שאין לה השם ההוא אלא משום דמעטה רחמנא מדכתיב לחם עוני שלא לצאת בה בלילי הפסח מ"מ בלילי הפסח נראה שיש לה שם לווי וזה שנדר על מצה בלילי הפסח וזו יש לה שם לווי בלילי הפסח ודאי מותר בה כיון שמין אחר היא כדאמרינן בירקות גנה בשביעית כדאיתא בסוף פרק הנודר מן המבושל (שם) ולא הייתי צריך לזה שהרי הטעם שכתבתי למעלה שכיון שהזכיר מצה בלילי הפסח כונתו למצה של מצוה וכן הוא בלשון בני אדם הוא טעם מספיק לכלן . כסא כבוד תורת האדון יכון ושלומו יגדל כימי השמים על הארץ כן יאריך על אויביו יתגבר על במותימו ישליך נעלו והדריך כנפשו החשוב' ונפש נשבר ונדכה קטין וחריך נאמנך יצחק ב"ר ששת: