תשובות הריב״ש · חלק שצ״ד סימן ט׳

עוד אמרת שאף אם תהיה הסריקה פסיק רישיה מותרת כפי סברת בעל הערוך ז"ל דלא מודה ר"ש בפסיק רישיה אלא היכא דניחא ליה ונהנה בדבר אבל היכא דאזיל לאבוד לא וכתבת שהאחרונים ז"ל הכריעו בראיות ברורות כדבריו ומן הראיות ההם הבאת שתים ההיא דפרק לולב הגזול (סוכה ל"ג:) גבי היו ענביו מרובין מעליו דמקשי והא מודה רבי שמעון וכו' ומשני כגון דאית ליה הושענא אחריתי וההיא דעששית של ברזל דבפ' אמר להם הממונה (יומא ל"ד:) וכתבת שע"פ סברא זו נהגו לתחוב ולהדק בשבת סתימת נעורת בברזא שבצד הקנקן אע"פ שאי אפשר בלא סחיטה אלא שנזהרין שלא לתת כלי תחת הברזא לקבל היין הנסחט אלא שילך לאבוד ע"כ. לו יהי כדברי בעל הערוך ז"ל הנה בכאן אסור דנהנה בהשרת השער כיון שהוא רוצה בהפרדת השערות המדולדלים והנקשרים שהם נמנעי ההפרדה בזולת השרה א"כ נהנה הוא בהשרה ואין הסריקה דבר אחר רק השרת השער כמו שכתבתי למעלה בפי' ההיא דנזיר דכל הסורק וכו' ולא דמי להדוק הברזא שאין ההדוק תלוי בסחיטה אלא שהסחיטה נעשית מאליה מפני ההדוק ואע"פ שנהנה בהדוק כיון שאינו נהנה בסחיטה והוא אינו מכוין לה שרי ואע"ג דהוי פסיק רישיה וכן נמי ההיא דפציעת חלזון (שבת ע"ה.) שאין הוצאת הדם תלויה בנטילת נשמה כיון שאינו נהנה בה שרי לפי סברת הרב ז"ל ופירושו אע"פ שנהנה בהוצאת הדם אבל הוצאת הדם היתה תלויה בנטילת הנשמה הנה היה חייב גם מפני נטילת נשמה אע"פ שלא היה מכוין בה שהרי נהנה הוא בה כיון שנהנה בהוצאת הדם וא"א להוצאת הדם זולתה וכן הוא הענין בסריקה שהרי נהנה הוא בהשרה ואע"פ שהשערות הנושרות אזלי לאבוד מה בכך כיון שהוא נהנה במלאכה ההיא שהרי הנוטל צפרניו בכלי אע"פ שאינו צריך לצפרניו אלא אזלי לאבוד חייב אפי' לר"ש דפטר במלאכה שאינה צריכה לגופה שהרי הנטילה היא המלאכ' וכן בשער. ואע"פ שבהפשטה נראה בפרק כל כתבי הקדש (קי"ז.) דכל שהעור אזיל לאבוד לא מחייב בפסיק רישיה כגון דשקיל ליה בברזי התם היינו טעמא משום דאין דרך הפשטה בכך ואפילו במכוין לא מחייב כמו שפרש"י ז"ל (בד"ה דשקיל) אבל בנטילת שער וצפרנים דרך נטילה בכך ונראה לומר ג"כ דהפשטה לא הואי במשכן רק לצורך העור וא"כ עקר מלאכת הפשטה היא לצורך העור וכל שהעור נפסד פטור אבל גזיזה היתה במשכן שלא לצורך הצמר והשער רק לצורך העור כגון בעורות תחשים ועל כן חייב כל שהוא לצורך גופו אע"פ שאינו צריך לשטר ומלאכה הצריכה לגופה היא ודמי לחופר גומא וצריך לגומא חייב אע"פ שאינו צריך לעפרה ולכן הסריקה אסורה מטעם פסיק רישיה אף לדעת בעל הערוך ז"ל וכ"ש שדברי בעל הערוך ז"ל דחה אותם הרמב"ן ז"ל והרבה מן האחרונים ז"ל. ומה שנהגו בהדוק ברזא ולא חששו לסחיטה לא מפני סברת בעל הערוך ז"ל נהגו כן אלא מפני סברת ר"ת ז"ל דתרי מיני סחיטה נינהו סחיטה דמשקין וסחיטה דמים סחיטה דמשקין היא משום מפרק דהויא תולדה דדש כמו סחיטת ענבים והא כיון דלאבוד אזיל אפילו במכוין מותר דלאו כלום קא עביד דהא אמרינן בפרק תולין (שבת קל"ט:) מסננין את היין בסודרין ולא חיישינן דלמא אתי לידי סחיטה כדחיישינן בכמה דוכתי בכה"ג והיינו משום דאזיל לאבוד וכן בפרק חבית (שבת קמ"ה.) הסוחט כבשים אם לגופן מותר אם למימיהן חייב וסחיטה דמים היא כעין כבוס ואסירא משום מלבן בין אזיל לאבוד בין לא אזיל לאבוד כל שהבגד מתלבן בו ובשאר משקין כגון יין ושמן ליכא משום מלבן אדרבה לכלוכי מלכלכי וכן הסכימו הרשב"א והרבה מן האחרונים לדעת ר"ת בזה וכבר קלסה הרמב"ן ז"ל לסברא זו בחדושיו במסכת כתובות ודחה דברי בעל הערוך ז"ל וסתר כל ראיותיו כי ההיא דבפ' לולב הגזול דאית ליה הושענא אחריתי דבר פשוט הוא שאינה ראיה של כלום שהרי מעוט ענבי ההדס אינו תקון בגוף ההדס והאסור הוא מפני התקון שיש בו לצורך המצוה וכל שאינו צריך לו למצותו כגון דאית ליה אחריתי אין כאן תקון כלל שהרי אין ההדס עומד ומיוחד כי אם להריח בו או לענין אחר וא"כ לא עשה שום מלאכה והרי הממעט ענבי ההדס בחג בשיש לו הושענא אחריתי כממעט אותו בפסח שלא שמענו בו שום אור ואע"פ שאפשר שיצטרך לו והוי אז מתקן כיון דאית ליה אחריתי לא הוי פסיק רישיה בתקון אבל לרבי יהודה אסור שאם יצטרך לו הרי תקן כלי ואע"פ שלא כיון לתקון דהא אית ליה אחריתי אסור. וההיא דעששית של ברזל ג"כ כתב הרמב"ן ז"ל שאינה ראיה של כלום דההיא אביי אמרה מקמי דגמר מרבא דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה ומשו"ה אקשי' עליה מההיא דמילה בצרעת דאיתמר מקמיה הכי כדמפורש בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קל"ג.) ובתר הכי מסקינן דהואיל וצרוף מדרבנן הוא והוא אינו עושה לשם כך מותר שאין לגזור כאן משום מתקן שהרי אינו נראה כמתקן עכ"ל. ועוד יש לומר דההיא ברייתא דעששיות רבי יהודה קתני לה ולדידיה ליכא הפרישא בין פסיק רישיה ללא פסיק רישיה דבכולהו דבר שאין מתכוין אסור אלא דס"ל לאביי דלר' יהודה כל דבר שאין מתכוין מותר דאורייתא ואסור דרבנן ובמקד' שרי דאין שבות במקדש ולהכי מוקי לה לההיא דעששיות בשאין מתכוין ומש"ה מקשינן ליה מההיא דמילה בצרעת דאמר אביי לא נצרכה אלא לרבי יהודה אלמא דבר שאין מתכוין לר' יהודה אסור דאורייתא דלהכי אצטריך קרא דבשר ושניה דה"מ בכל התורה כלה וכו' דבשאר אסורין הוא דאית ליה לר"י דבר שאין מתכוין אסור דאורייתא אבל הכא צרוף דרבנן הוא כיון שאינו מכוין דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה ואין שבות במקדש ויש גרסאות שם מוכיחות הפי' הזה. ומכל מקום אף לדברי בעל הערוך ז"ל קשה מה ראיה היא לדבריו שהרי התם אם הוא פסיק רישיה בצרוף הנה נהנה הוא בו אע"פ שאין מכוין והתם לא אזיל לאבוד אלא א"כ יאמר שהעששיות היו משל מקדש ואין המצרף עצמו נהנה מהן כההיא דפ' הבונה (שבת ק"ג.) דעביד בארעא דלאו דיליה כפי פירושו ואם כן נוכל ג"כ לומר דאף אם הוא פסיק רישיה שרי לר' שמעון דהא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא כיון שאין המצרף מכוין לצרוף ולא צריך לו ואע"ג דבעלמא פטור אבל אסור הכא אין שבות במקדש. גם הראיה שהביא בעל הערוך ז"ל מההיא דפ' הבונה (שבת ק"ג.) כגון דעביד בארעא דלאו דיליה אפילו לדבריו אין משם ראיה להתיר לכתחלה דהא לענין חיוב חטאת איירי התם אם חייב בכל שהוא או בגרוגרת וכמלא פי הגדי ומ"מ אפי' לפטור אין משם ראיה כלל דמשום מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור כדעביד בארעא דלאו דיליה ורבי שמעון היא וכ"כ הרמב"ן ז"ל וכן ההיא דפציעת חלזון דפרק כלל גדול (שבת ע"ה.) פרשוה משום מלאכה שאינה צריכה לגופה לר' שמעון ואע"פ דבההיא רבי יהודה למי איירי בה דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה הכא כיון דמקלקל הוא פטור דהכי אמרי' בההוא פ' (ע"ג:) בחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה פטור עליה ואפילו לר' יהודה דאמר חייב עליה ה"מ מתקן אבל האי מקלקל הוא וכל ההיא סוגיא לענין חיוב חטאת היא. ועוד כתב הרמב"ן ז"ל דהתם הכי קאמרינן דכיון דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה הוא פוצעו בדרך שאפשר שלא ימות ואם מת לא נעשית מחשבתו והיינו דקרי ליה מתעסק ולאו פסיק רישיה הוא וההיא דפ' רבי אליעזר דמילה (שבת קל"ג.) אי דאיכא אחר ליעביד אחר נמי לאו ראיה היא דלאביי בלחוד פריך ובודאי הכי הוא דאיך יקשה לרבא דאמר מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות דאיכא אחר ליעביד אחר כלומר וכיון שאינו נהנה לאו פסיק רישיה הוא וכי סברא זו של בעל הערוך ז"ל מוכרחת היא עד שיקשה ממנה לרבא על הסתם ואע"פ ששמענו אותה בתרוץ קושיא לפי דבריו אינה מוכרחת עד שיקשה ממנה וכל מקשה צריך להוכיח ולאמת דבריו. ועוד שהיה לו לפרש ולומר ואפי' לרבא נמי אחר לא פסיק רישיה הוא כיון דלית ליה הנאה אלא ודאי לאביי בלחוד פריך אלא שאעפ"כ אין להוכיח מכאן מדלא מקשי לרבא משמע דלדידיה הוי פסיק רישיה כנגד סברת בעל הערוך ז"ל דא"ל דהא דלא מקשי לרבא משום דלא מצי לאקשויי ליה מהכריחא אלא מסברא כמו שכתבתי וכן ההיא דבפ' כל כתבי (שבת קי"ז.) גבי הפשטת הפסח כגון דלא קבעי ליה לעור ומקשינן והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות דשקיל ליה בברזי התם היינו טעמא כדפרש"י ז"ל דאין הפשטה בכך ולא מלאכה היא אלא שבות. ואדרבה משם נ"ל ראיה ברורה לסתור דברי בעל הערוך ז"ל המתיר לכתחלה פסיק רישיה באזיל לאבוד דהא התם עור נפסד שהוא עקר ההפשטה דהא חשבינן ליה דבר שאין מתכוין משום דלא בעי לעור ולא מכוין להפשטה בשביל העור אע"פ שמכוין להפשיט בשביל בשר והיינו משום דלא דמי להפשט אילים ותחשים דמשכן וכי שקיל ליה בברזי אמרינן דלא הוי מלאכה אלא שבות כדקתני בברייתא (קט"ז:) אם מצילין תיק הספר עם הספר לא נפשיט את הפסח מעורו ואמרינן נמי מי דמי התם טלטול הכא מלאכה ושקלינן וטרינן בהא טובא אלמא בהפשטת הפסח איכא אסורא דרבנן אלא שמתירין אותה משום צורך גבוה ולדברי בעל הערוך ז"ל הוא מותר גמור וזו סתירה לדבריו. ואם נאמר שפסיק רישיה איכא מלאכה גמורה אע"ג דאזיל לאבוד הכא היינו טעמא דהוה שבות גרידא משום דאין דרך הפשטה בכך כמ"ש בסמוך וכן ההיא (שם ק"כ:) דנר שעל גבי טבלא מנער את הטבלא והיא נופלת ואם כבתה לאו פסיק רישיה הוא דהא תרגמה הרשב"א ז"ל בנר שעוה גם מורינו הרב רבינו נסים זצ"ל כתב בפי' ההלכות שלו וז"ל פי' דוקא בנר של חלב או של שעוה דאלו בנר של שמן כיון שא"א שלא ישפוך מן השמן וקיי"ל (ביצה כ"ב.) דהמסתפק מן השמן שבנר חייב משום מכבה פסיק רישיה הוי ואסור דהא א"א בלא כבוי עכ"ל ובודאי הכי הוא דאי בנר של שמן דהוי פסיק רישיה אלא שטעם ההתר הוא מפני שאינו נהנה כיון שנופל והלא עדיין נהנה הוא שהרי תשאר הפתילה וגם מן השמן אפשר שישאר בנר שלא ישפוך הכל ואם לא כבה היה הכל כלה דהא על כרחיך הכי אית לך למימר לפי סברא זו באידך דנר שאחורי הדלת דלייט עלה רב ומפרשים בגמ' טעמא משום דהוי פסיק רישיה. ומה שאמרת דבנר שאחורי הדלת דדעתיה עלויה ניחא ליה שתכבה כחס על השמן והפתילה אבל בנר שעל הטבלא הואיל ושכחה שם ודאי נתיאש משמנה ומפתילתה ולא חשיב להו כלל אדרבא איפכא מסתברא דבמניח לדעת מתיאש ממנה דאין עומד ומצפה מתי תכבה נרו אבל בשוכח הוה ליה יאוש שלא מדעת ופי' נר שאחורי הדלת פותח ונועל ואם כבתה כבתה נראה לי שרש"י ז"ל דפירש שפסיק רישיה הוא שהרוח מכבה לא ברוח הנכנס דרך הפתח קאמר דאם כן לא ה"ל למימר אלא פותח אדם דלת כנגד הנר ואם כבה כבה כדאמרינן פותח אדם דלת כנגד המדורה והוה ליה לאפלוגי בהא נמי בין רוח מצויה לרוח שאינה מצויה דהכי שייך לאפלוגי בכבוי כמו בהבערה אלא רש"י כיון לרוח המתעורר בנדנוד הדלת ובפתיחתו שהרי זה כמניף במניפה בפני הנר כדי לכבותו וכאן ג"כ הדלת הוא כמניפה ואע"פ שאינו מכוין פסיק רישיה הוא מעתה אין אנו צריכים למה שכתב הרשב"א ז"ל וגם לא שיפול הנר ולא לפי' ר"ח ז"ל שפירש שבפתיחת הדלת תגע הדלת בנר הקבוע בכותל שאחורי הדלת ויכבנו. ואתה חוץ מכבודך לא הבנת פי' ובלבלת הכל וחלמת חלום עוד שאין דלתותינו כדלתותיהם והארכת בזה פתרונות כדי להתיר בדורך הדברים שנאסרו מתלמוד מרי חלמא לשנאך ופשריה לערך. ועוד ראי' לסתור דבריך מדאמרינן בפ' במה טומנין (שבת נ':) במאי אוקימתא להא דתניא אסור כר' יהודה אימא סופא אבל פניו ידיו ורגליו מותר והא קא מעבר שער משמע דלרבי שמעון ניחא ושרי ואמרינן עלה דבאהלא אסיר דהוה פסיק רישיה ואם אתה אומר בסריקה דכיון דלא ניחא ליה בנשירת שער ושימרט ראשו וגם שהשער אזיל לאבוד משום הכי שרי כ"ש שתאמר כן בפניו ובזקנו וא"כ הך סוגיא הוי תיובתך: