תשובות הריב״ש · חלק שצ״ד סימן ז׳

והטעם האחר שכתבת דכיון שאפשר שיקרה שאדם א' יסרוק פעם א' ביובל ולא ישיר א"כ לא הוי פסיק רישיה ולזה אמר שמואל (כתובות ו:) פרצה דחוקה מותר ליכנס בה בשבת ואעפ"י שמשיר בה צרורו' ומדקאמר אעפ"י שמשיר ולא קאמר אעפ"י שאפשר שמשיר משמע דודאי משיר כגון בסלע הבא בידים ואעפ"כ לא הוי פסיק רישיה כיון שאם היה כותל גויל לא הוי פסיק רישיה וכן לבעול בתחלה בשבת שמותר לשאינו בקי אע"ג דלדידיה הוי פסיק רישיה כיון דאפשר בהטיה לבקי והארכת בדברים האלה. בושנו מדבריך חכם שכמותך איך יעסוק בדברים הללו והדבר ברור שאם לעושה המלאכה הוא פסיק רישיה שאסור לו אעפ"י שלאדם אחר לא היה פסיק רישיה וזהו שהקשו בפ"ק דכתובות (שם) יאמרו בקי מותר שאינו בקי אסור דקס"ד דלשאינו בקי פסיק רישיה הוא ולא תזדמן לו הטיה לעולם אבל הבקי מותר כיון דלדידיה לא הוי פסיק רישיה ושני רוב בקיאין הן ולדבריך למה היו צריכין לרוב בקיאין הן אלא שיתרץ כיון דלבקי לא הוי פסיק רישיה אף לשאינו בקי מותר אע"ג דלדידיה הוי פסיק רישיה ואף אם לא ימצא בקי כי אם אחד מעיר אלא ודאי הוצרכו לרוב בקיאין לומר דכיון דהטיה מצויה עד שהרוב בקיאין בה אף למי שאילו בקי אפשר שתזדמן אף ע"פ שאינו מכוין לה ואף לדידיה לא הוי פסיק רישיה אלא שאעפ"כ הוא פטור מלקרות ק"ש דטרוד הוא כיון שאילו בקי ומוחזק בעצמו להטות כמו שפר"ת ז"ל וכ"ש לפרש"י דרוב בקיאין הן ומשום הנהו קאמר סתמא מותר לבעול כיון דרובא נינהו ומיהו שאינו בקי אסור דלדידיה הוי פסיק רישיה ועוד ראיה דבפרק שמנה שרצים (שבת ק"י.) גבי כוס עקרין אמר רבי יוחנן לירקונה תרי בשכרא ומעקר ואקשינן ומי שרי והא תניא מנין לסרוס וכו' ומסקינן דאסיר ואע"ג דלא מכוין לסרוס אלא לרפואה ובודאי הך מסקנא לא אתיא דלא כהלכתא ועל כרחך אית לן למימר דפסיק רישיה הוא ואם כדבריך דכל שאפשר שימצא אדם אחד על צד הזרות שיצא מאותו כלל לא הוי פסיק רישיה הכא הא אפשר שימצא אדם חזק התולדה שלא יסרסנו הסם ההוא כדאמרינן בפרק המפלת (נדה ל':) איכא גופא דלא מקבל סמא דנפצא ובכל אחד ואחד נאמר זה אפשר שיהיה מהם אלא שהדבר ברור שאין הולכין במצות התורה אלא אחר הדברים המורגלים ולא אחר מה שיקרה על צד הזרות וכן נקרא הדבר פסיק רישיה אעפ"י שאם היה הדבר הנעשה בזה המלאכה בתכונה אחרת לא היה פסיק רישיה ולזה אסרו קצת מפרשים ז"ל כבוד הבית אא"כ הוא רצוף ברצפת אבנים ונראה דילפי לה מדאמרינן בהמצניע (צ"ה.) רבינא שרי זילחא במחוזא וס"ל שלא מפני הרבוץ הוצרך רבינא למחוזא דבודאי רבינא כר"ש ס"ל ולר"ש שרי רבוץ לכתחלה אלא מפני הכבוד הוא לפי שדרך המרבץ לכבד קודם רבוץ והכבוד אסור אפילו לר"ש דפסיק רישיה הוא אבל במחוזא שהיו הבתים רצופים ברצפת אבנים אין לחוש ולא התירו הבלתי רצופים מפני הרצופים כמו שאתה אומר ואדרבה היה ראוי לגזור ולאסור הרצופים מפני הבלתי רצופים וכן נראה שהרי לא התיר רבינא אלא במחוזא שכולה או רובה רצופה ולא שייך למגזר רובה אטו מעוטה ולא עיר אחת אטו עיר אחרת כדאמרינן בפרק כל הבשר (חולין ק"ד:) גבי חלת חוצה לארץ אבל בעיר אחת ראוי לאסור הרצוף מפני הבלתי רצוף כדאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת כ"ט:) גזרה עיליתא דשישא אטו עיליתא דעלמא וכן כתב הרא"ש ז"ל וכל שכן בענין הסריקה שאף אם יקרה פעם אחת ביובל שאדם בקי לסרוק בנחת לא ישיר שער או שיהיה ראשו סרוק כבר ואין בראשו נימין מדולדלין וקשורין שראוי לאסור זה מפני זה וכל דכן הוא אם בביתא דשישא שא"א חריץ כלל גזרינן אטו עיליתא דעלמא דאסיר לרבי יהודה כיון דהנהו הוו רובא כ"ש שראוי לאסור הסריק' שאפשר בהשרה אע"ג דלא הוי פסיק רישיה אטו הסריק' דהוי פסיק רישיה וכ"ש דההיא לא הויא אלא מעוטא דמעוטא וכן רבנן גזרי בפ"ב דביצה (כ"ג.) קרצוף דלא עביד חבורה אטו קרוד דעביד חבורה והוה קיי"ל כותייהו אי לאו משום דקיי"ל כרבי שמעון ואפי' קרוד שרי דדבר שאינו מתכוין הוא ויש תמה בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב ואסור נכבד את הקרקע שמא ישוה גומות אלא א"כ היה רצוף אבנים נראה מלשונו שלא אסר הכבוד משום פסיק רישיה שאם כן לא היה לו לומר שמא ואם כן הוא תימה למה אסרו דהא קיימא לן כרבי שמעון והוא עצמו כתב בזילוף שהוא מותר ואינו חושש שמא ישוה גומות שהרי אילו מתכוין לכך ובודאי ג"כ אפשר ברבוץ שישוה גומות שאל"כ לא היה צריך לומר שהרי אינו מתכוין לכך ואם רצה לומר שהכבוד לאו פסיק רישיה הוא אלא שחששו שמא ישוה גומות בידים בכונה וילמד דבר מענינו ממה שכתב ז"ל בפרק ההוא בסמוך לזה אבל ברבוץ אין לחוש שהרי אינו מכוין א"כ נראה מדבריו שבכבוד הוא מכוין לכך וא"כ למה אנו צריכים שישוה בידיו כיון שהוא מכוין ואפשר השואת גומות בכבוד א"כ לכ"ע אסור ועוד שלא נאמר גזרה זו אלא באוצר כדאמרי' בפ' מפנין (שבת קכ"ז.) ובלבד שלא יגמור את האוצר דלמא אתי לאשויי גומות שכן דרך מכבד אוצר לפנותן מפני האורחים ועוד דאם כן טעמא דרבנן דכבוד משום שבות הוא מטעם זה שמא יבא להשוות בידים והוא הדין והוא הטעם ברבוץ וא"כ מהו זה שאמרו בשלהי ההיא סוגיא (צ"ה.) והאידנא דקיי"ל כר"ש שרי לכתחלה ומה ענין גזרה זו לדר"ש. ונראה שהיתה כונת הרב לומר שהמכבד מכוין ליפות קרקע הבית ולתקנה ואעפ"י שהכבוד לאו פסיק רישיה מ"מ הכונה שיש לו ביפוי הבית ובתקונו חשיבא כונה לענין השואת גומות אבל ברבוץ אינו מכוין ליפוי קרקע כי אם ללחלח האויר או שלא יעלה האבק ולזה אף אם אפשר שישוה גומות מותר שהרי אינו מכוין לכך ואשר אמרו והאידנא דקיימא לן כרבי שמעון שרי לכתחלה ארבוץ בלחוד קאי אבל הכבוד אסור דהרי הוא כמכוין אלא שמפני שאינו מכוין גמור אינו כי אם שבות זה נראה שהיתה כונת הרב ז"ל בזה אבל כל שאר הפוסקים שאסרו הכבוד לא אסרוהו אלא משום פסיק רישיה. ומה שדקד' מלשון אעפ"י שמשיר בה צרורות דמשמע ודאי משיר חי נפשי לא דקדקת יפה שהרי בקרוד אמרו משום דקא עביד חבורה והכונה שלפעמים עביד חבורה דהא חשיב ליה רבי שמעון דבר שאין מתכוין ואף לפי דקדוקך רצה לומר אעפ"י שמשיר בה צרורות אינו עושה אסור כיון שאפשר שלא ישיר וכן אמרו בפרק כל פסולי המוקדשים (בכורות ל"ג:) רבי שמעון אומר יקיז אעפ"י שעושה בו מום וטעמיה משום דהוה ליה דבר שאין מתכוין כדאיתא התם בגמרא וע"כ יש לך לפרש אעפ"י שאפשר שעושה בו מום וכ"ש במה שאמרו ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ שאין הוראת זה הלשון שעושה בודאי חריץ: