תשובות הריב״ש · חלק שצ״ב סימן ח׳

סוף דבר בנדון זה אם אין עדי ראה דבר פשוט הוא שהוא נאמן במגו דהחזרתי ואין לומר בו מששיל"מ ואע"פ שטענותיו מקודם ההודאה מה בכך לא איכפת לן שהרי המפקיד מטלטלין אצל חברו בעדים וליכא ראה יכול לטעון עליהם ולומר אתה היית חייב לי מקודם שהפקדתם לי והראיה מהא שהבאתי למעלה דבסוף פ' המקבל ההוא גברא דחבל סכינא דאשכבתא שטענתו היתה מקודם שמשכנו וזה מבואר בכמה מקומות בתלמוד ובנדון זה ג"כ אע"פ שהודה שהכוס בידו מה שטוען עליו עתה אינו כנגד הודאתו שהרי אף אם אמר בהודאתו שבתורת פקדון בא לידו אעפ"כ יכול לטעון עליו ולומר הוא היה חייב לי מקודם לכן ומהימן כיון דאיכא מגו דהחזרתי שהרי אינו סותר הודאתו ולומר לא בא לידי בתורת פקדון אלא בתורת מכירה ומה לי עדי פקדון מה לי עדי הודאת פקדון וכי מפני ששתק בשעת הודאתו ולא אמר שהמתים היו חייבים לו אבד זכותו והלא הבית דין לא הכריזו שכל מי שיש לו תביעה על היורש שיגיד ואם לא יגיד יפסיד זכותו אלא לתועלת היורש הוא שהכריזו שכל מי שבא לידו שום דבר מהיורש שיגיד ואם כן למה יפסיד זה זכותו מפני שלא הגיד ואין זה דומה כלל לאומר לא לויתי שהוא כאומר לא פרעתי שאם אומר אח"כ לויתי ופרעתי סותר דבריו הראשונים אבל כאן אין זה סותר דבריו כלל ואפי' באומר לא לויתי יכול הוא לחזור ולטעון נזכרתי שלויתי ופרעתי כל שלא באו עדים שהרי היה יכול לעמוד בטענתו מבלי שיכחיש עד ועדים אבל בשבאו עד ועדים שלוה אז אין יכול לחזור ולטעון לויתי ופרעתי ואף אם העדים מעידים כדבריו שלוה ופרע משום דכל האומר לא לויתי ובאו עדים שלוה כאומר לא פרעתי דמי וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל (פ"ו ופ"ז מהלכות טוען ונטען) וכן דברי הראב"ד ז"ל בהשגות (פ' י"ד מה' מלוה ולוה) ובנדון זה אם הודה שפלוני הפקיד בידו כוס ועתה אומר שהוא חייב לו עליו אין זה סותר דבריו וכל [היכא] דאיכא להימוניה במגו מהימן אלא שאם הוא מגו דמעיז לשאינו מעיז צריך לישבע שבועת התורה וכ"ש בזה שיש להאמינו שהרי מתחלה לא הודה שבא לידו בתורת פקדון אך דברי הגדתו הם שפלוני נתן לו כוס למשכנו. ועוד נראה לומר שאפילו איכא עדי ראה נאמן שהרי בכלל הודאתו הראשונה הי' שהכוס ממושכן בידו שהרי אמר שנתנו לו למשכנו ואין הכרח במשמעות דבריו שירצה לומר למשכנו ולא משכנו אדרבה יש לנו לומר שבכלל דבריו למשכנו וכן עשיתי שהרי חזקת שליח עושה שליחותו כדאיתא במסכת נזיר פ' הריני נזיר מן הגרוגרות (י"ב.) והובא בגטין פ' התקבל גט (ס"ד.) האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם ומת השליח אסור בכל הנשים שבעולם חזקת שליח עושה שליחותו וכמה גדולה חזקה זו שבעבורו אנו אוסרין אותו בכל הנשים שבעולם על הספק ואין חזקתו בהתרן מועלת לו וכל שכן הכא דאיכא חזקה דממונא דמסייע לה ואע"ג דאמרינן עלה התם דלחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן הכא לאוקומי ממונא בחזקת מריה וביד מי שהוא תפוס בו חומרא הוא וכיון שאפשר להבין ממשמעות דבריו שמשכנו יכול הוא לברר דבריו הראשונים דהא קיימא לן דטוען וחוזר וטוען כל שהוא במשמעות דבריו הראשונים ואפילו בפירוש רחוק כי ההוא עובדא דבפרק חזקת (בבא בתרא ל"א.) דזה אומר של אבותי שחזר וטען של אבותיך ולקחתיה ממך והאי דאמר דאבהתי דסמיכנא עלה כדאבהתי ואע"פ שהוא סותר ממש פשט דבריו הראשונים שהרי כשאמר של אבותי הרי הודה שלא לקחה הוא ממנו ואעפ"כ חוזר וטוען לקחתיה ממך ומפרש דבריו הראשונים דה"ק דסמיך עלה כדאבהתיה אלא א"כ טען מתחלה בפי' של אבותי ולא של אבותיך כ"ש בנדון זה שיכול לברר מה שאמר נתן לי למשכנו שרוצה לומר ומשכנתיו וזה אפשר וקרוב וכן הוא משמעות דבריו לפי פשטן שהרי לא אמר מתחלה למשכנו ולא משכנתי ואע"ג דאמרינן התם דאי נפק מבי דינא אינו חוזר וטוען דאמרינן טענתא אגמרוה זהו כי התם שהוא מפרש דבריו הראשונים בפירוש זר ואין זה באורן לפי פשטן ואז איכא למיחש שלמדוהו טענות של שקר כאלה אבל בנדון זה שדבריו לפי פשטן הן שמשכנו שחזקת שליח עושה שליחותו אם הם מעט סתומים יכול לבארן לעולם וכל שכן בנדון זה שאין כאן הודאה בבית דין אין לחוש לבית דין בפני עד א' כמו שכתבתי למעלה. ועוד שדעת הרמב"ם ז"ל דכל שלא באו עדים להכחיש טענותיו הראשונים יכול לחזור ולטעון אפי' נפק מבי דינא דלא אתמר ההוא טעמא בגמרא אלא בההוא עובדא דזה אומר של אבותי ואידך אייתי סהדי דאבהתיה וכך הם דבריו (פ"ז מהלכות טוען ונטען) ובנדון זה לא באו עדים להכחיש דבריו הראשונים אלא זה העד הוא שמעיד מה שהוא הודה ואם כן יכול הוא לבאר דברי הודאתו ולפרשן זהו מה שנראה לי בנדון זה לפי דין הגמרא. אבל רואה אני המון גלילות החלה תופסין לעצמם במקום שחבין לאחרים ומלומדים בטענת מגו והסבו שמו חאק כי עשאוהו חק נכחש ולשקר איש בעמיתו ולכן יש לדיין לחקרו ולדרשו היטב והרי שנינו בפרק אלו מציאות עד דרוש אחיך אותו דורשהו אם רמאי הוא אם לאו וכל שכן אם הוא מוחזק ברמאי ודרכיו מקולקלין במשאו ומתנו וכבר אמרו בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין ל"ב:) דבדין מרומה בעינן דרישה וחקירה ופירש"י ז"ל דין מרומה שבי' דין מכירין בתובע זה שהוא רמאי או מבינים טענת רמאי בדבריו ואמרו בכמה מקומות כפתיה ואודי וכתב הרמב"ם ז"ל (פרק שני מהלכות מלוה ולוה) וזה לשונו כללו של דבר כל שיעשה הדיין מדברים אלו וכונתו לרדוף הצדק בלבד שנצטוינו לרדפו לא לעבור הדין על אחד מבעלי דינין הרי זה מורשה לעשות ומקבל שכר והוא שיהיה מעשיו לשם שמים ע"כ לשונו והם דברים ראויים אליו אבל כתבו האחרונים ז"ל שאין לכל בית דין כח בזה אלא א"כ הוא בית דין חשוב ומוחזק בחכמה ובחסידות ומשרבו הדיינין שאינן מומחין יש לחוש שלא יהא כל אחד פורץ לעשות לו דרך לרצונו: