תשובות הריב״ש · חלק שצ״ב סימן ו׳

ועתה יש לבאר אם מפני מה שאמר לשלוחו לומר לעדים שיכתבו הגדתו והודאתו ולא באר אז מה שיש לו על הכוס הן מחמ' יעקב הזקן הן מחמת משה הבן אם יגרע כחו וזכותו אם לאו. ואומר כי מה שכתבו העדים בשם שליח שלמה אינו כלום שהרי אין העדים יכולין לכתוב הודאת שלמה אלא מפיו ולא מפי שלוחו דהא מילי נינהו ומילי לא ממסרן לשליח כדאפסיקא הלכתא בסוף פ' התקבל (גיטין ס"ז.) כרבי יוסי דסבירא ליה הכי ואפי' רבי מאיר לא פליג עליה אלא באמר לשלשה מפני שעשאם ב"ד וכן פסק הרב אלפסי ז"ל כר' יוסי ואפי' באומר אמרו וכן בעל הלכות ור"ח ז"ל והר"ם ז"ל ובפ' כל הגט (גיטין כ"ט.) איפלגו רב ושמואל בשליח מתנה אי כשליח הגט או לא ופסק הרב אלפסי ז"ל כשמואל דס"ל דשליח מתנה כשליח הגט משום דהלכתא כותיה בדיני ואף לסברת הרמב"ן ז"ל שכתב דכי אמרינן שליח מתנה כשליח הגט לאו באומר אמרו אתמר דאומר אמרו לא שייך למפסל אלא בגט משום דכתיב וכתב לה ואין הסופר והעדים עומדים במקום הבעל אלא בששמעו הם מפיו אבל בשליח מתנה באומר אמרו כשר שהרי הוא כמי שעושה עתה העדים שלוחים שלא בפניהם וכי אמרינן שליח מתנה כשליח הגט לענין מילי ממסרן לשליח אתמר ולא באומר אמרו ולפי סברא זו בנדון זה הרי אמר לשליח שיאמר לעדים לכתוב מ"מ זהו באומר לשנים אמרו ואז כותבין העדים על פי שנים אבל על פי אחד ודאי לא. וכתב הרשב"א פרק כל הגט זה לשונו ואם תאמר היכי מכשירין באומר אמרו הא עד מפי עד הוא תירצו בתוספות דלא חשיב עד מפי עד שהם שלוחי הבעל הם ובמקומו הם עומדים ומיהו נראה דדוקא על פי שנים כותבין אבל על פי עד אחד לא עכ"ל. ועוד דלגבי נדון זה שהוא הודאה ואין זה שליחות לכתוב כמו שטר מתנה דבר ברור הוא שאין כותבין אלא א"כ ישמעו מפיו ואפילו שמעו מפי ב"ד הגדול דלעולם עד מפי עד הוא ומתניתין היא בפ' זה בורר (סנהדרין כ"ט.) הוא אמר לי איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו לא אמר כלום עד שיאמר בפנינו הודה לו ואם תאמר והלא על מה ששנינו במסכת סנהדרין כהן גדול לא דן ולא דנין אותו פריכו בירושלמי (פ"ב ה"א) וימנה אנטלר ותרצו הגע עצמך אם נתחייב בשבועה וכי אנטלר נשבע והוכיחו מזה הירושלמי קצת מן הראשונים ז"ל שהנתבע יכול למנות אנטלר ומורשה לטעון בשבילו ויש חולקין כדי שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן טענות של שקר כמו שכתב הרמב"ן ז"ל בחדושי שבועות ומ"מ מדברי כלם נלמוד שהודאת האנטלר והשליח הודאה היא שאם לא כן דבר פשוט הוא שאינו יכול למנותו שהרי צריך הוא לכפור או להודות על תביעת התובע ובירושלמי נמי למה להו למימר הגע עצמך שנתחייב שבועה הוה להו למימר אין הודאת השליח כלום או הגע עצמך שיודה בה קצת אלא שבודאי הודאת האנטלר הודאה היא הא לא קשיא דהתם בממנה אנטלר בפני עדים שתהא הודאתו כהודאתי ומקבל עליו בפני אותן עדים כל מה שיודה או שיטעון האנטלר בשבילו ואז הוי כאלו עתה הודה בפני אותן עדים מה שיודה אנטלר בעבורו בפני הב"ד הא לאו הכי אין כאן הודאה בפני שנים. וא"כ בנדון שלפנינו דלהכא שטר העדים דהודאה מפי בעל דבר אין כאן שטר אין כאן עדות אין כאן אבל מ"מ נראה שיש כאן הודאה בפני עד אחד מפני מה שאמר לשלוחו שיאמר לעדים הודאתו והוא אינו מכחישו אבל אומר ומודה שהודה ואעפ"י שלא אמר לו אתה עדי כיון שאמר לו כמוסר דבריו ובדרך הודאה ולא בדרך שיחה הודאה היא ואינו צריך לאתם עדי דהא ליכא למימר משטה היה בך דלא שייך למימר משטה הייתי בך אלא כשהוא ע"י תביעה שיכול לומר משטה הייתי בך כדרך שהשטית בי שהיית שואל ממני מה שאיני חייב לך וכמו שפי' רש"י ז"ל אבל בנדון זה שלא היה זה תובעו כלום אלא שב"ד הכריזו דרך כלל שיגיד כל מי שחייב לו אין כאן תביעה ולא השטאה. ועוד דטענת משטה הייתי בך כיון דלא טעין לא טענינן ליה כדאי' בהדיא בפ' זה בורר (שם) וכי תימא מצי למטען שלא להשביע את עצמי עשיתי כן ושייכא סך טענה בשאין הלה תובעו כההוא (שם:) דהוו קרו לי' קב רשו אמר מאן מסיק בי אלא פלוני מאה זוזי תבעיה בדינא לקמיה דר"נ אמר ליה אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ומשמע דהך טענתא אע"ג דלא טעין טענינן לי' דהא בהאי עובדא טען לי' ר"ל אע"ג דאיהו לא טעין היינו היכא שלא אמר בדרך הודאה דומיא דהך עובד' דמשום דקרו לי' קב רשו אמר מאן מסיק בי אלא פלניא אבל כשאמר בדרך הודאה לא אמרי' שלא להשביע את עצמו עשה כן דומיא דההיא דגרסינן בפ' זה בורר (סנהדרין ל'.) הרי שראו את אביהן שהטמין מעות בשדה תבה ומגדל ואמר של פלוני הם של מעשר שני הם אם כמוסר דבריו קיימין אם כמערים לא אמר כלום ופרש"י ז"ל אם כמוסר אם נראה להם כמוסר דבריו לבניו לשום צואה אם כמערים שהיה מתירא שלא יטלוה בחייו או שלא יחזיקוהו בעשיר להוסיף על הוצאותיו. וה"נ אמרי' בפ' גט פשוט (בבא בתרא קע"ה.) שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים חזר ואמר לנא אבא פרעתיו נאמנין טעמא דאמרו יתומים הא לאו הכי נותנין ואע"ג דלא אמר תנו ולא אמרי' כדי שלא להשביע את בניו הודה אע"ג דקיי"ל הכי בפ' זה בורר (סנהדרין כ"ט:) דאמרי' אדם עשוי שלא להשביע את בניו והיינו משום דההיא דשכיב מרע מיירי בשאמר כן בדרך הודאה וכמ"ש הרב אלפסי ז"ל בפ' גט פשוט והוא הדין לבריא דמאי שנא . ועוד הכא כיון שהב"ד הכריזו שיגיד מי שיש בידו דבר מפלוני לא שייך הכח טענ' שלא להשביע את עצמו דהא הוי כמי שתובעין אותו דלא שייך למטען להשביע את עצמו דמשום הך טענה לא הוה לי' לאודויי מאי דתבעי ליה וה"נ הכרזת הבית דין אעפ"י שאינה תביעה לו ביחוד מ"מ הויא כתביעה לענין דלא הוה לי' לאודויי משום הך טענה דשלא להשביע את עצמו ואעפ"י שלא נחשוב הכרזה זו כתביעה לענין טענת השטאה משום דהתם כיון שלא היו תובעין אותו ביחוד לא שייך למימר משטה הייתי בך כדרך שהיית משעה בי אבל לענין שלא להשביע את עצמו ודאי כתביעה היא דלא הוה ליה לאודויי משום הך טענה כיון שתובעין אותו בין ביחוד בין דרך כלל וכל שכן לדעת הרמב"ם ז"ל (פרק עשירי מהלכות טוען ונטען) דאף בטענת שלא להשביע את עצמו אי לא טעין לא טענינן ליה. ועוד שכיון שאמר לו שילך בשליחותו אל העדים לא גרע מאתה עדי. וא"כ בנדון זה הרי כאן הודאה גמורה בפני עד אחד ואין כאן מקום כלל ולא ענין לדין שליח נעשה טד או אין נעשה עד שלא נאמר זה אלא במה שנעשה שלוחו להעיד ולומר עשיתי דבר פלוני בשליחותו של פלוני דמ"ד אין שליח נעשה עד ס"ל דכיון דשלוחו של אדם כמותו ה"ל כגופי' ואינו יכול להעיד קדשתי אשה פלוני' בשליחותו של פלוני כמו שאינו יכול להעיד ולומר קדשתיה לעצמי אבל בכאן באמרו שהודה לפניו אין אנו צריכין לשליחותו ולכו"ע אע"פ שעשאו שליח נעשה עד בהודאה. ומה שטען דכיון דקיי"ל אין שליח נעשה עד לא פלוג רבנן אינו כלום דאדרבה אפסיקא הלכתא בהדיא (בקדושין מ"ג.) דשליח נעשה עד ולא מפסיל משום טעמא דהוה ליה כגופיה אלא שעדיין צריכין אנו שלא יהא השליח נוגע בעדות והא לא תלי כלל בפלוגתא דשליח נעשה עד ואין נעשה עד דלכו"ע אם העד נוגע בעדות אינו נאמן דבעל דבר ממש הוא ומשו"ה אמרינן התם דשליח הלוה נאמן לומר נתתים למלוה דהא משום דהוה ליה כגופיה לא מפסיל דהא קיי"ל שליח נעשה עד ומשום נוגע בעדות נמי לא מפסיל דמה לו אם יאמר החזרתים ללוה או נתתים למלוה בכל ענין פטור ואפילו הפקידם לו בעדים המפקיד אצל חברו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים ואם כן כשאומר נתתים למלוה לאו נוגע בעדות הוא אבל קאמר תלמודא דהשתא דתקון רבנן הסת לא מהימני שלוחי' למפטריה ללוה דהא נוגעין בעדותם הם כשאומר' נתננו למלוה שאם היו אומרין החזרנו ללוה היו מתחייבים שבועה ועכשיו אומרים כן כדי לפטור עצמן מאותה שבועה. וכי תימא נאמינם ג"כ עתה בשבועה ולא יהיו נוגעין בעדותן לא היא דכיון שאין נאמנין מן הדין בלא שבועה א"כ אינן עדים שהרי עדים בלא שבועה הם נאמנין וכיון שמדין עדים אינן נאמנים לא נאמינם בשבועה דא"ל מלו' ללוה לדידי לא מהמני לי בשבוע' את האמנתינהו ומשום הכי אמרי' דמשתבעי עדים דיהבינהו למלוה ומפטר ומשתבע מלוה דלא שקלינהו ופרע ליה לוה למלוה ולאו משום דאין שליח נעשה עד אלא שליח נעשה עד ולא הוה ליה כגופיה אלא שכל שהוא נוגע בעדות אינו נאמן. ומה שבא בלשונו דאמרי' בפרק האיש מקדש והשתא דתקון רבנן שבועת הסת אין שליח נעשה עד אינו אמת דלא אתמר הכי התם אלא הכי אתמר והלכתא שליח נעשה עד והשתא דתקון רבנן הסת משתבעי עדים וכו' ולאו משום דאין שליח נעשה עד אלא משום דכיון דהוה ליה נוגע בעדות אינו נאמן לכ"ע והילכך לעולם שליח נעשה עד כל שאינו נוגע בעדות ואינו פוטר עצמו בעדותו לא מחיוב ממון ולא מחיוב שבועה וזהו ההיא דירושלמי (קדושין רפ"ב) שהביא הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו דחייבו ר' ירמיה שבועה על ידי הכתף משום דשליח נעשה עד ולא היה הכתף נוגע בעדות מפני חיובו בהסת דההיא מיירי כגון שהמפקיד עצמו ראה שהכתף הביא החבית אל הנפקד וא"כ אין הנפקד חייב בשבועה כלל והוה עד גמור אלא שהיה שליח וכיון דקיימא לן שליח נעשה עד ולא הוה ליה כגופיה והוא בענין שאינו נוגע בעדות מתחייב הנפקד שבועה על פיו וכן פי' זה הירושלמי הרמב"ן ז"ל פ' חזקת. וכן בנדון זה אין העד נוגע בעדות זו כלל וא"כ הרי יש כאן הודאה בפני עד אחד. אלא שעדיין נשאר הדבר במחלוקת גדולה שהיא לראשונים ז"ל [אם הודאה בפני עד אחד היא כלו' אפילו בשיאמר אתה עדי כי הראב"ד והרא"ה] וקצת מן הגאונים ז"ל כ' דהודאה בפני עד אחד לאו כלום היא ואפילו אמר אתה עדי ולא משתבע אפומיה אם כפר בהודאתו ולא מיחייב ממון אם הודה בהודאתו דמילי דכדי נינהו דהודאה בפני שנים בעינן כדאיתא בפרק חזקת (בבא בתרא מ'.) ודייקינן לה מדתנן בפרק זה בורר (סנהדרין כ"ט.) הוא אמר לי איש פלוני אמר לי לא אמר כלום עד שיאמר בפנינו הודה לו ואי הודאה בחד הויא הודאה לא הוה ליה למימר עד שיאמר בפנינו שהוא לשון רבים דהא כלה מתני' בלשון יחיד מתניא הוא אמר לי איש פלוני אמר לי והוה ליה למתני נמי עד שיאמר בפני הודה לו אלא שמע מינה דהודאה בפני ב' בעינן ושיאמר אתם עדי כדאתמר עלה בגמ' אבל בפני אחד אפי' אמר לו אתה עדי לאו כלום הוא דכי אמרי' (שבועות מ'.) כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה הני מילי בדבר שאם הודה לדברי העד היה משלם ממון כשכפר לדבריו חייב בשבועה אבל כאן כיון דהודאה בפני שני עדים בעינן אף אם יודה לדברי העד שהודה בפניו לאו כלום הוא וכשכפר לדבריו אינו נשבע וההיא דאמרינן התם (ל':) הודאה אחר הודאה מצטרפין מפרשי לה כגון שכל אחד מהם אומר בפני ובפני אחר הודה לו שכל אחד הודה בהודאה גמורה. אבל דעת קצת מן הגאונים והרמב"ם ז"ל (פ"ז מהלכות טוען ונטען) דהודאה בעד א' הודאה גמורה היא ואם אמר העד בפני הודה לו בדרך הודאה ולא בדרך שיחה אם הודה לדברי העד חייב בממון ואם כפר לדבריו חייב שבועה וההיא דהודאה בפני שנים למימר דאפילו בפני שנים צריך לומר כתובו והוי דומיא דמאי דאמרינן התם קנין בפני שנים דלאו דוקא בפני שנים אלא אפילו בלא עדים נמי דלא איברו סהדי אלא לשקרי וכמו שכתבו רבינו חננאל והרב אלפסי ז"ל בקדושין פרק האומר וכדמוכחא ההיא סוגיא דפרק הזהב (בבא מציעא מ"ו.) דאמרינן וליקנינהו ניהליה אגב סודר ופריק דליכא סודר ואקשינן איכפל תנא לאשמועינן בגברא ערטילאי דלית ליה ולא כלום ואמאי לא פרקינן כגון דליכא עדים או שיש עדים אלא שהם קרובים או עבדים שכן דרך הגמ' אלא שמע מינה אע"ג דליכא עדים מהני קנין סודר וה"נ אמרינן בהודאה בפני עד אחד כל דא"ל אתה עד או שהודה לו הודאה גמורה ולא בדרך שיחה הודאה היא אם הודה לדברי העד ואם כפר לדבריו צריך לישבע וזה דעת הרמב"ן ז"ל והביא ראיה לזה מן הירושלמי (סנהדרין פ"ג ה"ח) ככתוב בחדושיו פ' חזקת. ויש קצת הוכחה לזה בפרק זה בורר בסוגיית הודאה אחר הודאה מצטרפין ואם כן לדבריהם כיון שמודה שהודה לפניו הרי יש כאן הודאה גמורה ואי איכא עדי ראה ליכא שום מיגו ואינו נאמן לטעון על הכוס אבל ליכא עדי ראה יכול לטעון על הכוס עד כדי דמיו מגו דאי בעי אמר החזרתי ואף על גב דאי אמר החזרתי הוה ליה מעיז והשתא לאו מעיז הוא אפ"ה נאמן הוא בשבועה כמו שכתבתי למעלה :