ואני אומר אפשר שזאת היתה כוונת הרמב"ם ז"ל וכן נראה אבל מה נעשה שנתלה בירוש' שנסתפקו בדבר כזה ואם היה אפשר שהשומע יוצא איך לא יצא הקורא שהרי גם הוא שומע ומפני שקורא ג"כ לא גרע ועוד היכי אפשר לספוקי בשומע שיצא אם הקורא אינו יוצא והלא מה שאין הקורא יוצא לפי שאין כאן בספר ועל פה הוא וא"כ איך מקרי בספר לשומע ואם התירו לו לצאת בשמיעה היינו מפני שהוא שומע מן הקורא בספר ושומע כעונה וכאן אם היה קורא לא היה יוצא ולא הוה להו למפשטא ממי שאינו מחוייב בדבר אלא משום דלא עדיף שמיעה מקריאה ואם הוא עצמו היה קורא לא יצא אבל לפירוש הרמב"ן ז"ל הוא כפשטו שהשומע הוא לועז שאינו יודע אשורי ואם הוא היה קורא היה יוצא אבל עתה כששומע בלעז מפי יודע אשורי אין לפסול אלא מפני שהקורא אינו מוציא לעצמו בקריאה ההיא ולכן לא יוציא אחרים ולא משום פסול על פה היא:
תשובות הריב״ש · חלק שצ״א סימן ז׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Rivash Responsa, Vilna, 1879
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך תשובות הריב״ש, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.