תשובות הריב״ש · חלק שצ״א סימן ג׳

ואני אומר שאין לדקדק מכאן כלל דהשתא קיימינן אמאי דמוקמי רב ושמואל למתני' בלעז יוני כלומר ומתני' רשב"ג ולדידיה לעז יוני ואשורי שוין ויוצאין ביוני אף למכיר באשורי ואינו מכיר יוני כמו שאמרו לעז יוני לכל כשר והא דקתני מתניתין ללועזות בלעז ס"ד דלאו דוקא ללועזות אלא אורחא דמלתא נקט דאי לאו לועז הוא למה יניח לה"ק ויקרא בלעז א"נ דאע"ג דמפרשי' בלעז דקתני מתני' בלעז יוני מאי דקתני ללעוזות לא ללעוזו' יונים דוקא אלא כל לעוזות בכלל גפטיי' מדיים וזולת' וכלם קורין אותה בלעז יוני. ומה שכתב הרמב"ן ז"ל הוא לפי המסקנא דאסיקנא דמתניתין בכל לעז קאמר אלא שלא הוכשר אלא ללעוזות המכירין או נאמר דלעוזות דוקא המכירין הלשון ההוא ולא לשון הקדש והטעם הוא שכיון דאפילו לרבנן דס"ל (שם ח':) ספרים נכתבין בכל לשון במגלה אינו מועיל אלא אשורי משום דכתיב ככתבם וכלשונם כדאיתא בפ"ק ומשו"ה אינה מטמאה את הידים בשאינה כתובה אשורית אלא שהתירו כל הלשונות למכירין בהן משום פרסומי ניסא למה יתירום למכירין בלשון הקדש יקראוהו בלשון הקדש דהא איכא פרסומי ניסא ולשון כשר וטפי עדיף אלא ודאי לא התירו אלא למי שאינו יודע אשורי ויודע הלעז ההוא ואע"פ שבאשורי יוכל לצאת אע"פ שאינו מכירו כדקתני סופא (י"ז.) אפ"ה פרסומי ניסא דידיעה ממש עדיף ומשו"ה אמרינן בהא קורין אותה ללעוזות בלעז כלו' לכתחלה ובסיפא קתני יצא דוקא דיעבד ואע"ג דאפי' למסקנא דמוקמינן מתני' בכל לעז אית לן למימר נמי בשכתובה בלעז דאי לא על פה הוא דה"נ איתא בגמרא (י"ח.) בפסקא דקראה תרגום מ"מ ליכא למידק מאי דדאיק מר משקלא וטריא דגמרא. וגם מה שהוכחת מסברא דודאי מאן דפריך ביודע גם אשורי משתעי שאל"כ מה מועיל המגלה בידו הרי אינו מכיר בה רק שחור ולבן אינה הוכחה שא"כ אף לדבריך יקשה למאי דאמרינן אפסקא דקראה תרגום לא יצא היכי דמי אילימא דכתיבא מקרא וקא קרי לה תרגום היינו על פה אלא דכתיב תרגום וקרי לה תרגום ובודאי מאי דמקשינן מעיקרא אילימא דכתיבא מקרא וקרי לה תרגום במכיר שני הלשונות היא שאל"כ מה מועיל המגלה בידו אף אם יכיר בה הרי אינו קורא מתוכה כלל כיון שאינו מכיר הלשון שהוא קורא בו וכי אמרינן בתר הכי אלא דכתיבא תרגום וקרי לה תרגום באינו מכיר תרגו' היא ומשו"ה לא יצא ולדבריך הו"ל לפרושי כיון דמעיקרא הוה סלקא דעתך דמתני' במכיר תרגום והשתא מוקמינן לה בשאינו מכיר אלא לא קשיא שהדבר מוכרע מעצמו ואין צריך לפרש דכי איירי בשקורא בלשון שאינו כתוב מיירי במכיר בשתי הלשונות ואפ"ה מקשינן דהוי על פה וכי איירי בשקורא בלשון הכתוב כי קתני בה לא יצא מיירי בשאינו מכיר הל' הקורא וכי קתני בה קורין אי בכל לעז מיירי מכיר הלשון ההוא ולא אשורי ואז התירו לו לשון פסול ואי בלעז יוני דוקא וכרשב"ג בכל ענין כשר שהרי שוה הוא לאשורי. גם אפשר לומר שמה שהוקשה לך מה מועיל המגלה בידו הרי אינו מכיר בה רק לבן ושחור אינו קשה דמ"מ הוה סלקא דעתך דעל כל פנים בספר בעינן ולא על פה וכל שהספר לפניו אע"פ שאינו מכיר בו הרי רואה בספר ועל המלה הראשונה הכתובה בספר קורא המלה הראשונה מן הלשון שהוא יודע ועל השניה מן הספר קורא השניה וכן כלם ואע"פ שאינו קורא מתוך הכתב הוה סלקא דעתך דמקרי בספר כיון שבעת קריאתו הוא רואה במגלה ואז מבין שהמלות הכתובות במגלה פירושם מה שהוא קורא בלשון אחר ועוד שאפשר שאף ע"פ שאינו מבין לשון אשורי יודע הוא לקרות בו ואפילו הכי מקשינן דכיון דאינו קורא מתוך הכתב ממש ובלשון הכתוב במגלה על פה ולא בספר מקרי: