תשובות הריב״ש · חלק ש״צ סימן ו׳

ונשוב לאותה הכרזה שנוהגין שם שלפי דעתי היא אסורה לגמרי מן הדין ואינה באותו ענין שנעשה בעצת הרא"ה ז"ל לפי שנראה מלשון התקנה שההכרזה ראויה שתעשה בענין זה שכל מי שיש לו שום זכות וכו' שיודיע לברורים וכו' עד תשלום ל' יום זהו ענין ההכרזה הנעשה בעצתו ולא עוד ואח"כ התקנה מסיימת שאם לא הודיע לברורים וכו' שיהא זכותו מופקע לא שיאמר זה בהכרזה שהרי הלשון אומר ואם לא הודיע לברורים וכו' ואינו אומר ואם לא יודיע שיהא נראה שיאמר זה בשעת ההכרזה אלא הזכות מופקע ממילא מצד התקנה אבל מה שנוהגין שם ואומרין ואם לא שיאבד את זכותו נר' שנפל בטעות ולא בהסכמת הרא"ה ז"ל שזה אסור הוא מן הדין שהוא כגמר דין ושנינו ולא דנין וכמו שכתבת. ואע"פ שאפשר לתרץ לשונם לומר שאינם דנין אלא מודיעין אפ"ה כיון שצריך שיעשה זה ע"י הברורים הרי הם כפוסקין את הדין ואין ראוי להניח זה בשום פנים וגם מה שהסכים בו הרא"ה ז"ל יש לדון עליו הרבה שזה דבור של חול גמור הוא יותר הרבה מהכרזות מורדת וסקריקון ואין צורך לומר בהן שמפני שלום ביתו ומשום ישוב א"י התירו אע"פ שהיה אפשר לומר כן לפי שאותן הכרזות על אותו ענין שהן כמש"כ מותרות גמורות הן מן הדין ואין לומר דמ"מ נשמע מכללן ענין חול והוא הפסד הכתובה או שיזכה לוקח במקחו דאפ"ה כיון שאין לחוש בדבר אלא מפני דבור חול כל שאינו נאמר בפי' אלא נשמע מכללא מותר דהא קיי"ל (שבת ק"נ.) דאומר אדם לחברו הנראה שתעמוד עמי לערב אבל מה שהסכים בו הרא"ה דבור גמור של חול הוא שמכריזין ואומרין שכל מי שיש לו זכות וכו' שיבא ויודיע ואין ספק שהענין זר אבל מכיון שנעשה בעצת הרא"ה ז"ל ראוי ללמד עליו זכות מן הצד שאכתוב והוא שכבר התירו רז"ל (שם) דבור של חול בשביל צרכי רבים ואלו צרכי רבים הם שכל דבר המזדמן תדיר אע"פ שבכל פעם ופעם הוא דבר פרטי נראה דצרכי רבים נינהו מדתנן בריש מועד קטן (ב'.) ועושין כל צרכי הרבים ואמרו עליה בירושלמי (ה"ב) אלו הן צרכי הרבים דיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות וכולי והטעם מפני צורך הרבים הוא להעמיד המשפט ונהוג בדברים הללו וכן מה ששנינו (שם י"ח:) ואלו כותבין במועד גטין ושוברין דייתיקי ומתנות וכו' וכתב הרמב"ם ז"ל שהטעם מפני שכל אלו צרכי רבים הם הרי נראה שהדברים המזדמנין תדיר ויש בהן תקון המדינה אע"פ שבכל פעם ופעם הם פרטיים צרכי רבים מקרו ואע"פ ששנינו אין דנין אע"פ שהוא צרכי רבים כמו שמפורש בירושל' התם הוא משום גזרה שמא יכתוב ואין בדבר אסור דבור בלבד אבל כל שאין אסורו אלא משום דיבור של חול בכיוצא בענין זה שהוא הווה תמיד ויש בו תקון המדינה יש לדון בו שהוא מותר מצרכי רבים. ואין לומר שגם בזה יש לנו לגזור שמא יכתוב לפי שאין לנו אלא מה שמנו חכמים ז"ל ולא לחדש גזרות מעצמינו שלא שנינו אלא אין דנין ואין כאן דין אלא דבור חול גרידא שיש להתירו מפני צרכי רבים וגם זה בתחלה לא הייתי מתירו שאין הדבר נאה אבל הענין מתמיה והנה מה טוב אם ירצו הקהל הקדוש אשר שם לתקן המנהג ושתעשה אותה הכרזה בערב שבת בין מנחה לערבית אבל אם אינם רוצים ראוי לומר כמו שאמר רבי על רבי יוסי כבר הורה זקן אע"פ שאלו היה ר' יוסי קיים היה כפוף ויושב לפני רבי וכ"ש שיש לנו לומר כן על הרא"ה ז"ל שהיה רב מובהק אבל מ"מ הבו דלא לוסיף עלה והוא שתעשה ההכרזה כמו שהוא ז"ל תקנה ולא יסיים בה המכריז ואם לא שיאבד את זכותו לפי שזה אסור גמור הוא מן הדין ואין ראוי להניח הדבר בשום פנים שאין זה מתקנתו ז"ל אלא הדבר נפל בטעות בלא ספק :