תשובות הריב״ש · חלק שפ״ו סימן ב׳

כתב כבודך להחזיק במה שכתבת מתחלה שאין ליבם פירות כלל דלאביי היינו טעמא דקשיא ליה מתה משום דאית ליה ספק מוציא מידי ודאי כדאותביה לרבה לעיל ולא חזר בו וזה קשה דא"כ טפי הו"ל למימר דהדר ביה ולא תקשי ליה מתה כיון דמתני' דאותיב מינה אתרצה לה משום שטר העומד לגבות והיכי קאמר תלמודא (יבמות ל"ט.) ותו לא מידי ועוד דא"כ היכי מוקי (ל"ח:) רישא בנפלו לה כשהיא שומרת יבם והא כיון דלבית שמאי ספק מוציא מידי ודאי אע"ג דקיימא איהי הוה להו לאפלוגי ברישא ועוד שכתבת דאפילו לבית שמאי אליבא דאביי אם היו אומרים ידו כידה היו מודים דאין ספק מוציא מידי ודאי ואם היה כאן ספק למה היו מודים כיון דלאביי אית להו ספק מוציא מידי ודאי ועוד כיון דאמרת דלרבא דידו עדיפא אפ"ה הויא האשה ודאי בחייה ולפירות א"כ לאביי נמי אמאי אצטריך למימר לב"ה ידו כידה אפי' אית להו ידו עדיפא מצי למימר דכשמת אין ספק מוציא מידי ודאי בחייה לפירות ולאחר מיתתה נמי לירושה הוו יורשיה ודאי כמוה דהא מכחה הן באין דה"נ אמרינן בנכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם שדין יורשיה כמוה וא"כ בהא מצי אביי לשוויי פלוגתייהו דב"ש וב"ה אי ספק מוציא מידי ודאי או לא ואזלי לטעמייהו ולא לחדותי פלוגתא אחריתי בינייהו אלא ודאי בנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל אין ענין כלל לספק מוציא מידי ודאי דאף רבה לא אמרה לעיל אלא משום דמוקי מתני' בנפלו לה כשהיא שומרת יבם כפשטא דרישא דמתני' ומוקי רישא וסיפא בחד גונא וכיון שלא זכה מעולם הבעל בפירות אותן נכסים שייך למימר דכיון שהאשה ודאי מוחזקת בנכסי מורישה והיבם ספק אם זוכה בהן מחמתה אין ספק היבם מוציא מידי ודאה של אשה אלא שכשמתה ס"ל לרבה אליבא דב"ש דבטילה חזקתה ונשאר הספק וחולקין אבל בנפלו לה תחתיו דבעל אין לומר בהם אין ספק מוציא מידי ודאי שהרי כבר היה מוחזק הבעל בפירותיהן ועתה כשמת לו יהי כדבריך שהיבם ספק מ"מ אין לומר שהאשה ודאי אלא כשמת הבעל נשאר היבם במקומו אלא שהוא ספק אלא הדבר תלוי אם ידו כידה או ידו עדיפא מידה ואף רבה יודה בזה דאי רבה מוקי סיפא דמתני' בנפלו לה תחתיו דבעל כי אמר רב פפא דיקא מתני' כותיה דאביי הוה ליה למימר נמי כותיה דרבה אלא ודאי ליכא מאן דמוקי מתני בנפלו לה תחתיו דבעל כי אם אביי דמוקי סופא הכי. ומה שכתבת שאמרו התוספות דמש"ה לא קשיא לרבא מתה משום דכיון דקיימא איהי הוה לה איהי ודאי כטעמיה דרבא אין לי תוספת מיבמות. ואמנם עדיין לא אמרו אלא בנפלו לה כשהיא שומרת יבם כאוקימתי' דרבא אבל בנפלו לה בעודה תחתיו דבעל לא אמרו כן דהתם לא שייך למימר כלל דהיא ודאי ואע"ג דקיימא איהי אבל שייך למימר טעמא דידו כידה או עדיפא מידה מ"מ אף למה שכתבו התוספות קשה לי דאי רבא אית ליה דרבה מאי דוחקיה לאוקומי מתניתין בתרי טעמי ה"ל לאוקומי רישא וסיפא בחד גונא בשעשה בה מאמר ורישא משום דקיימא איהי הויא לה איהי ודאי וכ"ת לית לרבא טעמיה דרבה כי אם לענין פירות אבל לענין מכירת גופא לא הא ליכא למימר דאדרבה יותר החשה מוחזקת בגופה של קרקע מבפירות. ועוד דא"כ לעולא נמי לא קשיא דנימא דס"ל כרבא בהא דהא זיקה בלא מאמר עושה ספק נשואה לעולא כמו במאמר לרבא והיכי אידחיא לעיל אוקימתיה דעולא משום הך קושיא אלא רבא לית ליה דרבה ומי שפוסק כאביי זהו טעמו דדיקא מתניתין כותיה ואע"ג דקשיא ליה מתה גם לרבא קשיא. ומיהו איכא למימר דלרבא דמוקי סופא דמתני' בשעשה בה מאמר לא קשיא ליה מתה דאיכא למימר דבחייה ולפירות לא אמרי בית שמאי יחלוקו אלא כולם ליבם אפילו בנכסים שנפלו לה בעודה שומרת יבם כיון דס"ל שמאמר עושה אותה ספק נשואה לחלוק בנכסים דלמא היינו דוקא לאחר שמתה שא"א לכנוס אבל מחיים כיון שעשה בה מאמר עומדת היא לכנוס ואין הספק שקול והוו כל הפירות ליבם ומש"ה לא נקט פלוגתייהו מחיים ולפירות ואע"פ שעדיין יהיה בהם מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל דלבית הלל כל הפירות לאשה שאין המאמר עושה כלום ולבית שמאי כולם ליבם מ"מ כיון דלא הוי כי ההיא פלוגתא גופא ליכא לאקשויי אדמפלגי בגופה וכו' ובין אביי ובין רבא לית להו דרבה כלל ולאו משום דפליגי לטעמיה דאין ספק מוציא מידי ודאי דאף אביי קבליה לתירוציה דרבה דשטר העומד לגבות כגבוי דמי וכן נראה מפירש"י ז"ל במאי דמקשינן ואביי לותביה מהא שהאריך וכתב ואביי דלא אסיק אדעתיה מעקרא לטעמא דשטר העומד וכו' ואביי גופיה קאמר בפרק האשה שנפלו נכסים (פ"א.) מאן שמעת ליה דאית ליה מדרש כתובה בית שמאי שמעינן להו לב"ש דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי דמי דתנן מתו בעליהן וכו' וכ"ת בכתובה לחוד קאמר ומשום חינא וכדדחיק הכא הא ליכא למימר דסתמא קאמר שטר העומד לגבות ועוד דא"כ מאי מוכח לכתובת יבם שמתה היא ואנו דנין מי קוברה דהתם ליכא משום חינא כדמוכח בשמעתין דבתר דדחי דלמא שאני כתובה משום חינא אקשינן ולותביה מכתובה דמתני' כלומר והתם כיון שמתה ליכא למימר טעמא משום חינא כמש"כ בפרש"י ז"ל אלא ודאי שמע מינה דקבלה אביי מיניה דרבה ואביי ורבא תרווייהו ס"ל דאין זיקה עושה כלום בנכסים שנפלו לה בעודה שומרת יבם כי אם בעשה מאמר שעושה ספק לרבא אליבא דב"ש בין מחיים בין לאחר מיתה ולא אמרינן משום דקיימא איהי הויא איהי ודאי דאי איהי הויא ודאי אף יורשיה הבאין מכחה כשמתה הוה לן למימר דלהוו ודאי ואביי נמי הכי ס"ל דבנפלו לה כשהיא שומרת יבם אין הזיקה עושה כלום אפי' לב"ש אפי' לענין ירושה כשמתה לפי שאין כאן ספק כלל לענין הנכסים שהרי ודאה של אשה מוציאה מידי ספק ואף לאחר מיתתה לענין ירושה דיורשיה באין מכחה והוו להו ודאי כמוה וכן כתב רש"י ז"נ בטעמו של אביי וזה לשונו טעמא לאו משום דברישא הא קיימא וסופא משום דליתה דודאי סופא נמי אי כשהיא שומרת יבם נפלו לה מודו ב"ש דיורשי האב ודאין ונכסים בחזקתן עכ"ל אבל בנפלו לה תחתיו דבעל אז אין לומר שהיא ודאי אלא שאם יד הבעל והאשה שוין בחזקת נכסים כשמת גריעא חזקת היבם ואין לו כלום בנכסים לא בחייה ולא בפירות ולא בגופה לאחר מיתה ואם ידו עדיפא מידה מחיים דבעל הוא מוחזק ולא האשה וא"כ כשמת די שנא' שתהיה האשה מוחזקת כמו היבם ויחלוקו כפרש"י ז"ל: