תשובות הריב״ש · חלק שפ״ה סימן ו׳

ומה שכתב כבודך להתיר גט אשה בלא קיום לינשא לכתחלה כיון שאין עליו עוררין אלו דברי הרמב"ם ז"ל הם ויליף לה מההיא שהבאת מסוף המביא תנין (כ"ד.) אשה מכי מטי גיטא לידה אגרשה אבל הראב"ד ז"ל שמשוה האשה לדין השליח יפרשה בדרך אחרת כיון שכבר נתגרשה מכי מטי גיטא לידה ואינה שליח למה צריכה שתאמר בפני נכתב כדי שלא תזקק לעדים כיון שכבר נתגרשה הרי אין דבורה מועיל כלום כמו השליח אחר שנתן לה הגט ולא אמר בפני נכתב וצריכה לעדים דמאי דאמרינן במתני' (כ"ג:) צריכה שתאמר בפ"נ דומיא דמאי דאמרינן גבי שליח המביא ממדינת הים צריך שיאמר בפ"נ ובפני נחתם כדי שלא יזקק לעדים ואם לא אמר יתקיים בחותמיו וכשר כדאיתא בפרק קמא (ה'.) דמאי דקתני לה מתני' באינו יכול לא שאם יכול לא יהא די בקיום חותמיו אלא שביכול אינו צריך קיום דוקא אלא באומר בפ"נ סגי ובאינו יכול אין תקנה אלא בקיום כמו שפי' ר"ת ז"ל במאי דאקשי לרבה (שם) אי הכי יכול נמי דמשמע הא לרבא ניחא וכמו שבשליח המביא בחוצה לארץ ולא אמר בפני נכתב צריך קיום אפילו בלא ערער כדקתני במתניתין (ט.) אם יש עליו עדים ולא קתני אם יש עליו עוררים כדקתני (ב'.) במביא בא"י הכי נמי באשה עצמה אף ע"פ שאינה שליח כדקס"ד מעקרא ואפשר שרש"י ז"ל לזה נתכוין שאם לומר כיון דלאו שליח היא אינה צריכה לומר בפני נכתב אלא תנשא בלא קיום א"כ לישני ליה צריכה לומר כדי שאם יבא הבעל ויערער לא תהא צריכה לעדים ומנא ליה שאין לחוש שיבא הבעל ויערער כשבא מידו לידה דלקשי ליה אלא הפירוש הוא כיון שהגט כבר נתן לה והרי נגמרו הגרושין ולמה לה למימר בפני נכתב שהרי לא יועיל לה כמו בשליח אחר שנתן לה הגט וצריכה קיום שהרי זו אינה שליח שנאמר לא נגמרו הגרושין ולהכי מוקמינן לה בהנהו אנפי דהויא כעין שליח שלא נתגרשה מכי מטא לידה. ומעולם לא שמענו מי שנהג קולא כזו למעשה להתיר אשה שהיא בחזקת אשת איש בגט שבידה בלא קיום ומה במקום שאין מצויין לקיימו ולא ראיתי להרמב"ן ז"ל שיחלק בין אשה לשליח כי מה שכתב בחדושיו (ט'. בד"ה אם וכו') גבי מתני' דהמביא גט בארץ ישראל דאשה אינה צריכה קיום בלא ערער בארץ ישראל היא דממתני' דקתני אם יש עליו עוררין יליף לה אבל בחוצה לארץ דאין עדים מצויין לקיימו דקתני מתני' בשליח אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו דמשמע אף בלא ערער באשה נמי חיישינן וצריכה קיום קודם שתנשא. ומה שהוכיח ר"י ז"ל למוציא שטר חוב על חברו שאין חוששין למזוייף היכי דלא טעין בברי מארץ ישראל יליף לה שהמוציא שטר חוב על חברו אינו מביאו ממדינת הים אלא סתמא דמלתא בעירם נכתב ועדים מצויין לקיימו ואל תשיבני ממ"ש שם הרמב"ן ז"ל וזה שאמר שמואל [בב"מ ט"ז: המוצא שטר הקנאה בשוק] יחזיר ולא חיישינן לזיוף אפשר שהיא בשעדים מצויין לקיימו דמשמע שדבריו בשאין עדים מצויין לקיימו לא היא דלעולם דבריו בא"י הם וההיא דמוקי בשעדים מצויין לקיימו אינו כמו עדים מצויין לקיימו דא"י שרוצה לומר אפשר לקיימו אבל ר"ל שיש כאן עדים שמכירין החתימות ומקיימין אותן עכשיו אבל בעת שמצא השטר לא היה מקוים ומשום הכי חיישינן ביה לכתב ללות ולא לזה ולא חיישינן למזוייף ולעולם סובר הרב ז"ל דדין השליח והאשה שוין דבארץ ישראל לא צריך ובחוצה לארץ דאין עדים מצויין לקיימו ואי אתי בעל ומערער לא תמצא קיום אף קודם שיצא ערער עליו נחוש לו. ונדון זה הרי אין מצויין לקיימו. ואל תשיבני ממה שאמרו בפ' קמא (ה':) השתא איהו לא מערער אנן נקום ונערער דהתם בשנשאת היא דאנן לא נקום ונערער להוציאה מתחת בעלה אבל לחוש לא אמרו והרמב"ן ז"ל לדמיון בעלמא נקטי' להיכא שעדים מצויין לקיימו וגם מדברי הרשב"א ז"ל במתני' דהמביא גט בארץ ישראל נראה דהיכא שאין עדים מצויין לקיימו חיישינן וגם מדברי הרמב"ן ז"ל נראה דדוקא בגט אשה ומשום חומר שהחמרת עליה בסופה אבל ביבמה לא ממ"ש וז"ל ועוד שמתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלתה ונאמנת כעין מה שהאמינוה לומר מת בעלי ע"כ. ואתה האדון נ"ר גלית מדבריו טפח וכסית טפחיים ובודאי זה הטעם האחרון הוא העיקר כי הטעם הראשון יש לדון עליו הרבה כי אחר שהסכים הרב ז"ל דבדיני ממונות אע"ג דלא טעין מזויף צריך קיום כ"ש באסורא ואפי' בארץ ישראל ואם מפני שהאשה ברשות עצמה להנשא ואינו כמו ממון שנוציא ממון מחזקתו הרי ג"כ יש כאן חזקה דאסורא ובסוף פ"ק דב"מ (כ':) משמע דטפי חמיר אסורא מממונא דא"ל רב עמרם לרבה היכי פשיט מר אסורא מממונא ורבה לא פליג עליה בטעמיה אלא משום דבמתני' תנן נמי אסורא ועוד תינח לאשה עצמה שטוענת בברי שלא נמחה בידה אבל הבא לימלך אשה זו אסורה או מותרת והיא אצלנו בחזקת אסור וגם הוא אינו יודע בהתרה איך נוציאנה מחזקתה ונתיר לו לישאנה ומה שהביא ראיה דאנן לא נקום ונערער התם בשנשאת היא כמ"ש למעלה אלא ודאי מפני זה אין ראוי להוציאה מחזקתה ולהתירה אם לא מפני הטעם האחרון דמתוך חומר שהחמרת טליה בסופה וא"כ ביבמה שאין לומר טעם זה יש לנו לומר שצריכה קיום ולא נוציאנה מחזקתה דחזקת אסור יבמה ואסור חזקת אשת איש שוין אע"פ שאין הולד ממנה ממזר כיון דתרווייהו אסורא דאורייתא כדמוכח בפ"ק דמציעא גבי ההוא גיטא דאשתכח בבי דינא דרב הונא דאמר ליה רב עמרם לרבה היכי פשיט מר אסורא מממונא ואהדר ליה תרתי שטרי חליצה ומאונין תנן ועדיין היה לו להשיב שני אסורא דאשת איש שהולד ממנה ממזר מאסורא דיבמה אלא ודאי כיון שהכל אסורא דאורייתא אין לחלק וכי תימא לא מחליצה מייתי ראיה אנא ממאונין שהולד ממנה ממזר כגון שגדלה ובעל תינח לרב דאמר התם ביבמות (ק"ט:) דאינה צריכה גט משני אבל לשמואל דאמר צריכה גט משני וראשון על דעת קדושין הראשונים הוא בועל מאי מייתי ראיה ממאונין דאי אפשר לבא כי אם לידי אסורא דרבנן לגט אשה דאסורא דאורייתא אלא ודאי מחליצה מייתי ראיה לאשת איש משום דהא אסורא דאורייתא והא אסורא דאורייתא וכי תימא הכא בנדון זה כיון שיש שטר חתום בידה אין כאן כי אם אסורא דרבנן בגט אשה ג"כ אין בו כי אם אסורא דרבנן כל שאין כאן ערער דעדים ואף היכא דאיכא ערעור דבעל דמדאורייתא עדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד ואעפ"כ חשו חכמים שלא תנשא במדינת הים בלא קיום הכא נמי דכותה וא"כ העולה מזה דבשליח שלא אמר בפני נכתב ובפני נחתם במקום שעדים מצויין לקיימו אינו צריך קיום אלא בשהבעל מערער ובמקום שאין עדים מצויין לקיימו צריך קיום אף אם אין הבעל מערער באשה עצמה כן הדין לפי דעת הראב"ד ז"ל וכן נראה דעת הרמב"ן ז"ל שהביא בדין השליח דין האשה עצמה נראה מדבריו ששוין הן ביבמה לעולם צריך קיום אף בלא ערער אף למי שאינו מצריך בגט אשה משום דליכא טעמא להאמינה משום שהחמרת עליה בסופה לפי הטעם האחרון העקרי שכתב הרמב"ן וכן הרמב"ם ז"ל וא"כ בנדון זה שהיא יבמה ובמקום שאין עדים מצויין לקיימו דהוא ממדינה למדינה צריכה היא קיום וכ"ש למה שכתב הרשב"א ז"ל בשם ר"ת ז"ל דהאידנא כל שבא מחוץ לעיר הוי כמו ממדינה למדינה דדיינינן להו כבני מחוזא דניידי כדאיתא בפ"ק דגטין (ו'.) : שעל הכתב לדזיו ליה כבר בתיה מפליא עצה מגדיל תושיה החכם הגדול הרב רבי חסדאי נ"ר ב"ר שלמה זלה"ה: