תשובות הריב״ש · חלק שפ״ב סימן ג׳

יבמה א' מגלילותינו באה הנה ובידה גט חליצה שנעשה בדאויניש היא עיר אחת מהלאה לבורגוש ט"ז פרסאות ובאותו גט חליצה היו חתימי תרי מגו תלתא שהעידו שנחלצה בפניהם והיו הם מדייני החליצה והי' זמנו חמשה אלפים ומאה וארבע וחסר ממנו שלשי' וכשבאה לפני אמרתי זה מוקדם הוא ופסול ואע"פ שלדעת רש"י ז"ל אין שטרי חוב המוקדמין פסולין אלא לגבות ממשעבדי גזרה שמא יגבה מזמן ראשון אבל מבני חרי גבי ותורת שטר עליו ולזה הסכים הרמב"ן ז"ל ורוב האחרונים ז"ל מדאמרינן עלה בפרק איזהו נשך (בבא מציעא ע"ב.) נהי דלא גבי מזמן ראשון מזמן שני מיהא ליגבי ומסיק רבי יוחנן גזרה שמא יגבה מזמן ראשון אלמא מזמן שני בלחוד הוא דלא גבי ממשעבדי הא מבני חרי כשטר שאין בו זמן גבי ודין שטר עליו וכן נראה ג"כ ממה שאמר שם גבי ההוא גברא דמשכן פרדסא דאבעיא לן זוזי אי כמלוה בשער דמו או כמלוה על פה דמו ואסיק רבא דלא גבי ממשעבדי משום דלא ניתן ליכתב ומשמע אבל מבני חרי גבי דהכי אבעיא לן ואקשינן אלא הא דאמר רבי יוחנן גזרה שמא יגבה מזמן ראשון נימא לא ניתן ליכתב ומפרקינן נהי דלא ניתן ליכתב מזמן ראשון וכו' אלמא הא דשערי חוב המוקדמין דמיא לההיא דפרדסא ובתרווייהו מבני חרי גבי וא"כ בנדון זה כיון שתורת שטר עליו הרי יש לנו עדות שנחלצה אעפ"כ נראה ששער זה פסול לגמרי שהרי העדים שקר העידו שלא אמרו דשטרי חוב המוקדמין כשרין לגבות מבני חרי אלא כגון שכתבו שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו בשטרי דלאו אקנייתא דלא מפסלי עדים בהכי דמאן דלא ידע לדרב אסי (בב"מ י"ג.) לאו רשע הוא א"נ משכחת לה במוקדם ממש שהקדימו זמנו לכתיבתו כגון דטעו בשפורא דירחא וקרוב שיטעו העדים בזה כדאמרינן בעלמא דעדים בשפורא דירחא לא דייקי ומשום הכי לא מפסלי כמו שכתבו המפרשים ז"ל אבל בנדון הזה שהקדימו זמנו לכתיבתו עדים פסולין הם שהרי חתמו שקר שהדבר ידוע שבזמן הכתוב בשטר עדיין לא נולדה זו וכן נראה מלשון הרמב"ן ז"ל בפרק איזהו נשך ואין נראה לדמות זה לשפורא דירחא דמי איכא למימר דעדים לא דייקי בזמן השטר אם יקדימוהו שלשים שנה בחסרון הפרט. בכאן יש להביא ראיה ההיא דפרק בן סורר (סנהדרין ס"ט.) דרובא דאינשי טעו בשפורא דירחא וא"כ אין למדין חמור מקל להקל עליו וכי תימא טעות סופר היה ששכחו אותו הפרט א"כ לעולם לא נמצא עדים פסולין מפני הקדמת הזמן שלעולם נתלה בטעותם או בשכחתם ועוד דאפי' בשפורא דירחא אמרינן בפרק היו בודקין (סנהדרין מ"א:) דבתרי שפורי דייקי ואפילו בחד שפורא דוקא עד רובו של חדש אבל בתר הכי דייקי כיון שראו הלבנה במלואה יש להם לתת לב להעיד בדקדוק כמו שפירשו המפרשים ז"ל כ"ש במה שקוראין וחותמין דאין העדים חותמים על השטר אלא א"כ קראוהו. ועוד דאמרינן בפ' גט פשוט (בבא בתרא קס"ז:) ההוא תברא דהוה חתים ביה רבה בר רב חנן אתיא ההיא אתתא לקמיה אמרה לאו אנא הואי וכו' אמ' אביי אע"ג דאמור רבנן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד צורבא מרבנן לאו אורחיה למידק אלמא אפילו צורבא מרבנן דוקא במידי דלאו אורחיה למידק אבל במידי דאורחיה למידק לא מצי למימר טעיתי כל שכן בשאר עדים ואעפ"י שאם ידענו בודאי שטעו לא נפסלם בהכי אפי' במידי דאורחייהו למידק שאין אדם נעשה רשע במה שלא עשה במזיד אלא בשוגג ובטעות כדמשמע בפרק האשה שנתארמלה (כתובות י"ח:) שאם אמרו שוגגין היינו מוטעין היינו נאמנין בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר משום דלא משוו נפשייהו רשיעי וההיא אפי' במידי דאורחייהו למידק היא דאי לאו אורחייהו למידק אפי' כתב ידן יוצא ממקום אחר היו נאמנין כדמשמע מההיא דפ' גט פשוט אפילו הכי אין לנו לתלות שנעשה בטעות כי אם במלתא דלאו אורחייהו למידק. והא דאמרי' (ב"מ י"ד.) באחריות טעות סופר הוא לא שאנו תולין שטעה הסופר אלא אף אם ידענו בברור שלא התנו באחריות הרי הוא כאלו התנו עליו משום דלא שדי איניש זוזיה בכדי והרי הוא כאלו ידענו בפירוש שהתנו וידענו בברי שהסופר שכח אותו אלא שכשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנים לפסול השטר לומר טעי' אפילו במילתא דאורחייהו למידק כיון שמפיהם אנו חיין בקיום חתימתן והפה שאסר הוא הפה שהתיר כיון דלא משוו נפשייהו רשיעי אבל לומר טעינו במאי דאורחייהו למידק כדי להכשיר השטר הפסול נראה שאינן נאמנין וכל שכן כשאינן לפנינו שיאמרו טעינו דלא משנינן דבורייהו לומר טעו מפני שהוא מפורסם בשקר וכבר כתב הר"ז הלוי ז"ל שכל טעות שהעדים מצויין לטעות בה נאמנין הם בעצמן דאין בהם משום חוזר ומגיד וצריך בזה ב"ד הגדול ולהחמיץ הדין והביא ראיה מההיא דגט פשוט. ואיך נתיר אנחנו יבמה לשוק בעדות שאנו רואין שהוא שקר. ועוד ראיה מדאמרינן בפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין ל"ב.) שטר שכתוב בו זמנו באחד בניסן בשמטה ובאו עדים ואמרו האיך אתם מעידין על זה והלא ביום פלוני עמנו הייתם במקום פלוני שטר כשר ועדיו כשרים חיישינן שמא אחרוהו וכתבוהו שהרי יכולין העדים לאחר זמנו של שטר וכשר דומיא דההיא דפרק גט פשוט (בבא בתרא קע"א.) שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי דמשמע הא היכא שאין לתלות במאוחר כגון שכתבו בו שלא אחרוהו שטר פסול ועדיו פסולין ואמאי נימא מוקדם הוא שהיה ראוי שיכתב בו באחד עשר או באחד ועשרים אלא שטעו העדים ושכחו וחסרו מלת עשר או ועשרים ושטר כשר לגבות בו מבני חרי ועדים כשרים ואפילו כתבו בפירוש שכתבוהו שכיון שאנו תולין בשכחתם נאמר שמא לא הרגישו בזמן הכתוב בו אלא נראה שבכיוצא בזה אין תולין בשכחתם. ועוד שאפי' אם היינו אומרים כן בעדים אין לומר כן בדיינים דבי דינא מידק דייקי כדאמרינן ביש נוחלין (קלח:) הלכתא אין חוששין לב"ד טועין דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי בתר עדים דייקי הנה כאן שאפי' במה שאין עדים מדקדקין יש לדיינים לדקדק. ועוד דאמרינן בפרק גט פשוט (בבא בתרא קע"ב.) כי קיימיתו בשילי כתובו בשילי אע"ג דממסרן לכו מילי בהיני וכתבו האחרונים ז"ל דמפסיל שטרא אי לא עבדי הכי משום דמחזי כשקרא כדאמרינן בפרח האשה שנתארמלה (כ"א:) האי אשרתא דכתיבא מקמי דלסהדו סהדי אחתימות ידייהו פסילא משום דמחזי כשקרא ואע"ג דהתם אסיקנא דלמיחזי כשקרא לא חיישינן היינו למחזי כשקרא כי ההוא אבל כי האי דכתבי אתרא דלא קיימי ביה חיישינן ומפסיל שטרא. גם הרמב"ן ז"ל כן נראה דעתו ואע"פ שרש"י ז"ל לא כתב כן בפרק אחד דיני ממונות וזה לשון הרמב"ן ז"ל בפ' גט פשוט כי קיימיתו בשילי כתובו בשילי דלא מתחזי כשקרא ואע"ג דאמרי' בעלמא למחזי כשקרא לא חיישינן כדאיתא במסכת גטין (כ"ו:) הכי שאני דאי לא כתבי דוכתא דקיימי ביה שקרא הוא ואין כל השקרים דומין זה לזה ע"כ לשונו. עוד כתב שם והוי יודע דכי כתבי יומא דקנו ביה כתבי דוכתא דקנו ביה דאי כתבי דוכתא דקיימי ביה מחזי כשקרא וכשאמרו כתובו בשילי ואע"ג דמסירן לכו מילי בהיני בכותבין יום הכתיבה אמרו ע"כ לשונו. גם הרא"ה ז"ל כן כתב דמפסיל שטרא בהכי דהא מדמינן לה בפרק הזורק (גיטין פ'.) לגט שהוא פסול בזה. הרי שכשכותבין יום הקניה צריך לכתוב מקום הקניה ואם כתבו מקום שהם עומדים בשעת הכתיבה מפסיל שטרא משום מחזי כשקרא ולא נתלה לומר שטעו לכתוב מקום הכתיבה אם לדעת להיותם חושבים שכן יפה להם אם שנתחלף להם מקום במקום מפני רגילותם בשאר שטרות שכותבין מקום הכתיבה כל שכן בנדון זה שאין לך מחזי כשקרא גדול מזה שהזמן הכתוב בו קודם ללידת היבמה כמה שנים וראוי ליפסל שלא יהיה לו דין שטר א"כ אין לנו עדות כלל שהאשה זו נחלצה ואיך נוציאנה מחזקתה ונעשה מעשה להתירא מפני שאנו מדמין שזה נעשה בטעות ובשכחה ואיברא שאם הי' הזמן הכתוב בשטר בלשון מסופק שאם היו דנין אותו לשון בפנים מה היה כשר ועשוי כתקנו ואם בפנים אחרות היה פסול או מאוחר שאז יש לנו לדון אותו לשון בענין שהשטר יהיה כשר כדמשמע מההיא ברייתא דפרק גט פשוט שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי וכו' שאע"פ שלא נכתב ביום ההוא אין תולין במוקדם לפוסלו אלא במאוחר להכשירו דמאי דאמרינן בעלמא יד בעל השטר על התחתונה היינו בדבר שיש לו שני פנים ואינו סותר עקר השטר שלא נכתב בכשרות אבל בדבר שיבא נפסול או להרע כחו של שטר מעקרו אדרבה מעמידין השטר על חזקתו והבא לפוסלו עליו הראיה. וכן משמע נמי בפ"ק דע"ז (י'.) בההוא שטרא דהוה כתיב בה שית שנין יתירתא מיהו בנדון זה שהשטר לפנינו מוקדם והעדים העידו שקר איך נאמר אנחנו מעצמנו שוגגין היו מוטעין היו וכבר הוכיח הר"י ז"ל מההיא דפ"ק דע"ז שטר שכתב הסופר החשבון כדינו הכלל והפרט אלא שלא כתב לבריאת עולם שהוא כשר וכן אי שבק לכולהו כללי וכתב לפרטא לחוד ולא נאמר מוקדם הוא כדאמרינן הכא דלמא שבק לאלפא קמא ונקטיה לאלפא בתרא אבל בנדון זה דכתב כלל קמא ושבק לפרטא מציעאה והדר כתב לפרטא בתרא ודאי מוקדם הוא וכיון שכן פסול הוא שהרי שקר העידו. ועוד שדעת ר"י בעל התוספות ז"ל בההיא דשטרי חוב המוקדמין דפסולין לגמרי ולא גבו אפי' מבני חרי שאין תורת שטר עליהם כלל וכן בההיא דפרדיסא דמשום טעמא דלא נתן ליכתב מפסיל שטרא לגמרי וכי אמרינן זוזי כמלוה על פה דמו בשחייב מודה או שיש עדים אחרים על המכר ובספר חשן משפט (סי' מ"ג ס"ו) כתוב שאביו הרב רבינו אשר ז"ל הסכים לדעת ר"י ז"ל דאין תורת שטר עליו כלל אם כן להתיר אשה זו שהיא בחזקת זקוקה ליבם ראוי לחוש לדבריהם שאין הראיות שהביאו כנגדם מכריעות כל כך ויש פנים לדבריהם מדבעינן למימר בפרק איזהו נשך (שם) דההיא דמוקדמין פסולין אתיא כר"מ דאמר קנסינן היתרא אטו אסורא בשטר שכתוב בו רבית ובההיא פירש ר"י ז"ל גם כן דאינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית כלל אפילו מבני חרי ואפילו בשחייב מודה ואע"פ שהרמב"ן ז"ל לא פירש כן הנה בפ' המניח את הכד (ל':) נראה כפי' ר"י ז"ל דמדמי' ההיא דשטר שכתוב בו רבית לההיא דקנסו גופן אטו שבחן דאלמא ר"מ קניס היתרא לגמרי אטו אסורא וא"כ כי בעי' למימר דההיא דמוקדמין פסולין אתיא כר"מ משמע דלגמרי קנסינן להיתרא והיינו שלא יהיה לשטר זה תורת שטר כלל ואע"פ שעדיין יש קצת חלוק ביניהם דבההיא דשטר שכתוב בו רבית קנסי' אפי' בשחייב מודה או שיש עדים אחרים ובשטרי חוב המוקדמים לא קנסינן כולי האי מיהו משמע דלגמרי קנסינן להתירא שלא יהא לו תורת שטר כלל אבל לפי' הרמב"ן ז"ל הם רחוקים הרבה אלא שהוא פי' גם שתיהן דלא קנסינן אלא ממשעבדי וההיא דפ' המניח את הכד קשיא עליה. ונ"ל ראיה לדעת ר"י ז"ל מדאקשינן בפ"ק דמציעא (י"ז.) גבי שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו שכבר נמחל שעבודו תפוק ליה דהוה ליה מוקדם ותנן שטרי חוב המוקדמין פסולין ואי ממשעבדי בלחוד קאמרינן מאי קושיא הא דנמחל שעבודו עדיפא דלא גבי כלל אפילו מבני חרי מחמת השטר דכחספא בעלמא הוא כדמשמע בפרק חזקת (בבא בתרא לב:) גבי ההוא ערבא דאמר ליה ללוה וכו' וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פי"ד מהלכות מלוה ולוה) שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר וגובה בו שכבר נמחל שעבודו ונעשה כחרס ע"כ. אלא ודאי מוקדם פסול לגמרי ונעשה כחרס אפי' היכא דליכא למפסליה מחמת פסול העדים כי ההיא דשטר שלוה בו ופרעו: