תשובה אין ספק שהדין כמ"ש שאם אין עדים על אכילת פירות של שנה ג' נאמן מלוה לומר שלש במגו דאי בעי אמר לא אכלתי אלא שתים שהרי אין לך מגו גדול מזה ואע"פ שטענת קרקע בחזקת בעליה מסייעת ללוה לגבי ספק לשון השטר אינה מסייעת כ"כ שלא יהיה נאמן המלוה במגו גמור להעמיד ממון שבידו ושלא נוציא ממנו וכ"ש לדעת האחרונים ז"ל שהעלו והוכיחו בראיות ברורות דאמרינן מגו אפילו לאפוקי ממונא דלדעת זו אף אם נאמר דמשום דקרקע בחזקת בעליה היא כאלו הלוה מוחזק חזקה דממונא נאמן המלוה כיון שיש לו מגו והרי זה דומה למאן דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא וא"ל מינך זבינתה ואכילתה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאבהתיה והאי לא אייתי סהדי דאכלה כלל דאע"ג דארעא הדרא פירי לא הדרי דהא אפילו איכא חד סהדא על אכילת פירות לא מחייבינן ליה לאהדרינהו משום מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם כדאמרינן התם (ל"ד.) דלא דמי לנסכא דרבי אבא כיון דהכא חד סהדא לסיועי קא אתי ואי הוה אחרינא הוה מוקמינן לארעא בידיה ולא דמי לנסכא דרבי אבא אלא בחד סהדא לתרתין שנין ולפירי דהתם כיון דאיכא חד סהדא המעיד על תרתין שנין ה"ל מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם שהרי אין כאן מגו דאי בעי אמר לא אכלי אי משום שאין אומרים מגו שהיה יכול להכחיש העד דלא חציף איניש לאכחושי סהדא אי משום דהתורה האמינה עד אחד כשנים כל זמן שאין הבעל דבר נשבע להכחישו כמ"ש המפרשים ז"ל אבל כל היכא דליכא עדים על אכילת הפירות לעולם הוא נאמן לומר אין אכלי ודידי אכלי במגו דאי בעי אמר לא אכלי והראיה שהביאו מקריביה דרב אידי וכו' לאו ראיה היא דהתם טעמייהו דאביי ורבא משום דס"ל דהתם ליכא מגו אי משום דהוה ליה מגו במקום עדים כפי גרסת דאיהו קריב טפי אי משום דאין אומרים מגו להוציא ספק מידי ודאי לפי הגרסא דלא גרים טפי כמו שכתבת גם אתה. ומיהו גם הראיה שהבאת מההוא דאייתי סהדי דאכלה תרתין שנין וכו' שלא יחזיר פירות שנה שלישית אינה כ"כ ראיה דהתם איכא למימר דלאו משום מגו אלא דעל כרחין לא יחזיר ממה נפשך דאם אתה מאמינו שאכל שנה שלישית א"כ הרי אכלה שני חזקה ולא הדרא ארעא ולא הדרי פירי ואם אין אתה מאמינו שאכל לגבי הקרקע גם הפירות לא ישלם אלא שהדין מבואר בעצמו אין ספק בו ומי שאינו דן כן לא ידע בדיני ממונות כלום:
תשובות הריב״ש · חלק של״ו סימן ב׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Rivash Responsa, Vilna, 1879
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך תשובות הריב״ש, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.
