תשובות הריב״ש · חלק רס״ו סימן י״ב

עוד יש טעם אחר לבטל הקדושין הנזכרים והוא כי כל הדיינין מסכימים שבונפיל קריגוד העיד שבשנת קמ"ד היה וכן הסכימו כל הדיינין בחתימתם האחרונה וגם בראשונה הסכימו כן זולתי יוסף דקווליאון שאמר שבונפיל הנזכר העיד תחלה שבשנת קמ"ד היה ואחרי כן צעק לו חברו קמ"ה קמ"ה ואז נמלכו שניהם שהיה בשנת קמ"ה ולא נחוש בזה לעדות גוסף דקווליאון כי הוא בטל במעוטו במה שמעיד על דברי בונפיל וכיון שבונפיל זה מעיד שבשנת קמ"ד היה הרי הוזם מעדותו כפי מה שהעיד מאשטרי בוניט מיימון במונפשליר בפני בית דין שראהו בפרפיניאן באותו יום וכן העידו בפרפיניאן אנשלמון דבולקיירי ונשתרוק יוסי בפני ב"ד בדבר ברור שראוהו שם בפרפיניאן היום ההוא מן השנה ההיא וגם אחרים העידו כן וגם יש אמתלאות וראיות חזקות שהוא כן אלא שהנזכרים עדותן ברורה ומבוארת וכיון שבונפיל הנזכר הוזם בעדותו זה הנה לא נשאר בקדושין רק עדות וידאל אברם את"ל שלא היה יכול לחזור בו ונשאר עדותו קיים וכיון שכן הא קיי"ל דהמקדש בעד א' אין חוששין לקדושיו וכ"ת העדים המזימין את בונפיל לא הזימוהו בפניו ואנן קיי"ל בפ"ב דכתובות (כ'.) דאין מזימין את העדים אלא בפניהם והזמה שלא בפניו נהי דהזמה לא הויא הכחשה מיהא הויא וכיון דלא הויא אלא הכחשה איכא למימר מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני שהרי בונפיל קריגוד וחברו וידאל אברם דבוריאן מעידים שהיו בארלדי שניהם וראו הקדושין את"ל שוידאל אברם זה הנזכר אין ממש בחזרתו ואלו האחרים מניידים שהיה בונפיל הנזכר בפרפיניאן והוה להו תרי ותרי דתרי כמאה ומאני כתרי וחזר הדין להיות שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה. הא ליתא דמאי דאמרינן אין מזימין את העדים אלא בפניהם זהו לחייבן בגוף או בממון מועשיתם לו כאשר זמם וטעמא משום דכתיב והועד בבעליו אמרה תורה יבא בעל השור ויעמוד על שורו דמהאי טעמא נמי אמרינן בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא קי"ב:) אין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין אבל לבטל עדותן לא דכיון שהמזימין מעידין בגופן של מוזמין לומר עמנו היו במקום פלוני והתורה האמינתם הרי הוא כאלו פסלום בגזלנות או בשאר פסול הגוף שיכולין לפסלן ולבטל עדותן אפי' שלא בפניהם כמו שכתב הרמב"ן ז"ל בההיא דהתם (כתובות כ':) דשנים החתומים על השטר ומתו וכו' שפירש פסולים מחמת קורבה דאי משחקי בקוביא כפי' רש"י ז"ל לא הוה אמרינן תרי ותרי נינהו דאטו לא מצו למפסלינהו בגזלנותא ואינהו לגבי נפשייהו לאו כל כמינייהו למימר לאו גזלנין אנן דאלמא אע"פ שמתו יכולין אלו לפסלן שלא בפניהם ואפי' לפי מה שקיים פרש"י דכיון שמתו לא אתו למפסלינהו ועל מנה שבשטר לבד מעידין אבל אם היו חיים מצו למפסלינהו משמע דכשהן חיין דומי' דמתו דהיינו שלא בפניה' מצו למפסלינהו לבטל עדותן ולא אמרי' תרי ותרי נינהו וכי אמרי' דהכחשה הויא היינו לומר שהמוזמת היא המוכחשת בודאי אבל לא לומר שיהיה זה כב' כיתי עדים המכחישות זו את זו דקיי"ל (שבועות מ"ז:) זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה אלא כיון שהוזמו בגופן אפי' שלא בפניהם הכת המוזמת היא המוכחשת לבדה והאחרונה המזימה כשרה ודאית כההיא דאמרי' בפ' מרובה (בבא קמא ע"ד:) אמר ר' אלעזר עדים שהוכחשו בנפש לוקין ומקשינן לוקין תרי ותרי נינהו ומשני בבא הרוג ברגליו דאע"ג דלא אפשר לקיומי בהו כאשר זמם שהרי הוכחשו ולא הוזמו מ"מ כיון שהעידו בשקר בודאי שהרי בא הרוג ברגליו לוקין לר' אלעזר ואפי' לר' יוחנן דסבירא ליה דאין לוקין היינו משום דהוי לאו שנתן לאזהרת מיתת בית דין אבל מ"מ פסולין הם שהרי העידו שקר בודאי והכי נמי אמרינן התם דעדים שהעידו על הגנבה וחזרו והעידו על הטביחה והוזמו על הגנבה דמכי הוזמו על הגנבה הוו להו מוכחשים על הטביחה ור"ל שהעידו שקר בודאי שאם אין גנבה אין טביחה ומכירה אע"פ שאין משלמין על הטביחה והכי נמי אע"פ שלא הוזם בפניו ואינה הזמה לענוש אותו מכאשר זמם מ"מ עדותו בטלה כיון שהעידו בגופו וה"ה נמי אם היו מעידין בשניהם והרי זה כההיא דתנן (מכות ה':) שאין העדים נעשין זוממין עד שיוזמו כולן וכן עד שיגמר הדין דהיינו לענין עונש העדים אבל עדותן בטלה ופסולין הן לכל עדות שבתורה וכמש"כ הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהלכות עדות) וכן הדין נמי בעדים שהוזמו שלא בפניהם וכן נראה מלשון רש"י ז"ל שכתב שם נהי דהזמה לא הויא לענשן לא נפש ולא ממון הכחשה הויא לבטל עדותן ע"כ :