תשובות הריב״ש · חלק ר״ז סימן ח׳

ומעתה צריך לדקדק ולעיין בצואת דינה אם היא קיימת אם לא כי הכל תלוי בזה ובזה אומר דבר ברור הוא כי צואת שכיב מרע בכל נכסיו או אפילו במקצת במצוה מחמת מיתה אם עמד חוזר ואפילו קנו מידו כמו שמבואר בפרק מי שמת (בבא בתרא קנ"א:) ופירש אם עמד חוזר ר"ל שצואתו בטלה מעצמו והרי היא כאלו אינה אע"פ ששתק ולא חזר בו לא לומר שהיא קיימת בשתיקה אלא שיכול לחזור בו וזה מתבאר מההיא דאמרינן בפרק מי שמת (בבא בתרא קנ"ג.) ההוא דהוה כתיב בה כד קציר ורמי בערסיה ולא הוה כתיב בה ומגו מרעיה אתפטר לבית עולמיה אמר רבא הרי מת וקברו מוכיח עליו אמר ליה אביי השתא ומה ספינה שרובן ליאבד נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים חולים שרובן לחיים לא כל שכן והכא ודאי בלא חזרה היה דאם בחזרה אפילו מת וקברו מוכיח עליו הרי הוא חוזר בו וכל שעמד חוזר במתנתו וש"מ שאפי' בלא חזרה הוה חייש אביי שמא עמד ונתבטלה צואתו מאיליה בלא חזרה וכן נמי מוכח במסכת גיטין פרק מי שאחזו (גיטין ע"ג.) דאמרינן התם אמר רבי אלעזר שכיב מרע שנתק מחולי לחולי מתנתו מתנה וסוגיין דהתם דאם עמד בנתיים והלך על משענתו בעי אומדנא והלך בלא משענת אפילו אומדנא לא בעי והתם ודאי כי אמרי' דהלך בלא משענת אין מתנתו מתנה ואפי' בלא חזרה הוא דאמר דאי בחזרה ואפילו נתק מחולי לחולי ואפי' באותו חולי עצמו אין מתנתו מתנה שהרי חוזר במתנתו אלא ודאי ש"מ דכל שעמד מתנתו בטלה אפילו בלא חזרה וזהו ג"כ לשון משנתינו (קמ"ו:) שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת לא שייר קרקע כל שהו אין מתנתו קיימת ולא קתני יכול לחזור בו וכן נמי בפ' מי שאחזו (גיטין ע"ב:) אמר רב הונא גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר וקתני מתניתין התם בהדיא גבי גט אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת הרי זה גט ואם לאו אינו גט משמע דאינו גט כלל ומאי חוזר שהמעשה חוזר ובטל והיינו דלא אמרינן חוזר בו ולא יכול לחזור בו ולישנא דמימרא דשמואל (ב"ב קנ"א.) נמי משמע הכי דקאמר כל שאלו עמד חוזר חוזר במתנתו ולא נקט חוזר בחליו משום דלאו בחדא מחתא מחתינהו דבעמד המעשה חוזר ובטל מעצמו וקודם שעמד צריך חזרה לבטל מתנתו כשמת מתוך חליו ולהכי נקט חוזר במתנתו דמשמע שהנותן חוזר במתנתו ומההוא עובדא דפרק מי שמת (שם) דאחתיה דרב דימי בר יוסי דהות לה פיסקא בפרדיסא כל אימת דהות חלשא הות מקניא ליה ניהליה וכי קיימא הדרא בה וכו' ליכא לאיתויי ראיה דבעיא חזרה אפילו בשעמד דאי לא אמאי נקט האי לישנא דהוה הדרה בה דהתם ההוא פרדיסא הוה מחזיק בהרב דימי אחוה אלא שהיה לה בו איזה חלק וכדמשמע לישנא דהות לה פיסקא בפרדיסא וכן הנוסחא ברוב הספרים ובהלכות הרב אלפסי ז"ל וכן נמי משמע דכי שלח ליה רב נחמן לא אתא עד דשלח ליה אי לא אתית מחינא לך בסילוא דלא מבע דמא נראה שהוא היה מחזיק במתנתו ומשום הכי אמרינן דהוה הדרה בה שאם לא היתה חוזרת בה אע"פ שצואתה בטלה מאיליה מ"מ היה נשאר הפרדס ביד רב דימי המחזיק בו אבל לעולם כל צואת שכ"מ כשעמד בטלה מאיליה ואין צריך חזרה וכן כתבו כל האחרונים ז"ל הרמ"ה והרשב"א והרא"ש והרי"ט זכר כלם לברכה וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל (פרק ח' מהלכות זכיה ומתנה) והדבר מוסכם אין חולק בו וא"כ בנדון זה שעמדה דינה והלכה בשוק בלי משענת צואתה בטלה מאיליה אע"פ שלא חזרה בה וכי תימא זהו בסתם צואת שכ"מ משום דאמרינן דהרי הוא כאלו התנה בפירוש אם מתי מחולי זה אבל אם באר בצואתו שהוא רוצה שצואתו תהיה קיימת אף אם יתרפא כל זמן שלא יחזור בו כמו שכתוב בצואת דינה דבריו קיימין לא היא דזה היה אפשר לומר אם היתה הצואה בקנין ובמיפה את כחו אבל בשאין לו קנין שאין ממש בדבריו אלא מדרבנן שאמרו דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי כדי שלא תטרף דעתו עליו והם אמרו שלא תהיה קיימת אלא כשימות המצוה מאותו חולי ובזולת זה נתבטלה מאיליה כמו שהוכחתי למעלה כל שעמד הרי אין כאן צואת שכ"מ ואין דבריו ככתובין וכמסורין והרי הוא כבריא שמצוה מחמת מיתה שאין בדבריו כלום וכל מה שאמר שאף אם יתרפא תהא צואתו קיימת דברים בעלמא נינהו ואין בהם ממש שהרי אין כאן שכיב מרע ואין כאן מקום לקיים דבריו כדי שלא תטרף דעתו שמעתה בריא הוא וכל שמוציא צואתו מכלל שאר צואת שכ"מ אין מקיימים דבריו כדי שלא תטרף דעתו כמו שאין מקיימין מתנת שכ"מ במקצת אפילו כשמת אא"כ קנו מידו דכיון שדעתו להקנות לעולם הרי הוא כבריא אע"פ שהוא שכיב מרע ואין חוששין לטרוף דעתו הכא נמי כיון שהוא רוצה להוציא צואה זו מכלל צואת שכ"מ אין בדבורו זה כלום ואין מקיימין דבריו בלא קנין: