תשובות הריב״ש · חלק ר״ז סימן ט׳

ועוד דכיון שעמד כבר נתבטל טעם שמא תטרף דעתו שהרי יכול לתת עתה לכל מי שירצה ואע"פ שבנדון זה דינה לא היתה יכולה לתת אלו הד' אלפים מכח הפסק דין במתנת בריא אין לומר מפני זה עדיין נשאר טעם שלא תטרף דעתה עליה אם לא יקיימו דבריה כיון שאי אפשר לתת עתה במתנת בריא למי שמפרש כן שמא תטרף דעתו עליו חדא דחכמים תקנו במצוה בחולי שימות בו שיהיו דבריו ככתובין וכמסורין שמא תטרף דעתו עליו ואם עמד שיבטלו דבריו דהא מסתמא יכול לתת עתה למי שירצה ולא תקנו שאם על המעט ימצא שלא יוכל לתת כשיבריא שיהו דבריו קיימין אף בשעמד דמילתא דלא שכיחא לא עבדו בה רבנן תקנתא כדאמרינן בסוף פ' כל הגט (גיטין ל':) מיתה שכיחא ועבדו בה רבנן תקנתא עשירות לא שכיחא ולא עבדו בה רבנן תקנתא. ועוד שגם בנדון זה הרי אפשר לה לתת במתנת שכ"מ כשתחלה בחלי אחר וכיון שהיא לא נתנה אלא לאחר מיתה והיא יכולה לתת בדרך ההוא בחלי הסמוך למיתתה אין כאן לומר שלא תטרף דעתה. דאי לא תימא הכי בכל צואת שכיב מרע כשעמד ואח"כ חלה ומת נאמר שנקיים דבריו מטעם זה שהרי בבריאותו לא היה יכול לתת מחמת מיתה ואם מפני שהיה יכול לתת בקנין מהיום ולאחר מיתה הוא לא היה רוצה לתת בדרך זה שלא היה יכול לחזור בו אלא ודאי לא אמרו חכמים דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין אלא בשמת מתוך אותו חולי שצוה בו אבל כל שעמד מאותו חולי חזרו דבריו להיות דברי בריא ואינן ככתובין וכמסורין שלא תטרף דעתו כיון שבחלי אחר יכול לתת בצואת שכיב מרע וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה וז"ל דמצוה מחמת מיתה כל שעמד חזרה מתנתו ממילא ואפילו אמר הוא בפירוש ואפילו אתרפא לגמרי ואחיה כמה ימים תהא צואתי קיימת כל זמן שלא אחזור בי אין בדבריו כלום דמתנת שכ"מ דרבנן היא והם לא אמרו שתהא מתנתו קיימת אלא כדי שלא תטרף דעתו עליו לפיכך קימו דבריו לאחר שימות אבל זה שעמד ונתרפא לגמרי הרי יש לו זמן לחזור וליתן ואין חוששין לו שמא תטרף דעתו מעתה וכשעמד נתבטלה לגמרי מתנתו והרי זה כאלו צוה בבריאותו בלשון מצוה מחמת מיתה שאין בדבריו כלום עכ"ל הרשב"א ז"ל בתשו'. ומ"ש בגמ' (ב"ב קמו:) גבי מתניתין דקתני שייר קרקע כל שהו מתנתו קיימת לא שייר קרקע כל שהו אין מתנתו קיימת מאן תנא דאזיל בתר אומדנא אמר רב נחמן רבי שמעון בן מנסיא היא דתניא הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת וכו' לא תטעה לומר דאמדינן לדעתיה דשכיב מרע כדי לקיים כל כונתו אלא לומר דשכיב מרע שנותן סתם ואין אנו יודעין אם דעתו למתנת בריא או למתנת שכ"מ ש"מ שבזה הולכין בתר אומדנא דאם נותן כל נכסיו ודאי לא נתכוון זה לתת כל נכסיו לאחרים במתנת בריא והוא ימות ברעב אם יחיה אלא ודאי במתנת שכ"מ נתנן ולזה אם עמד אין מתנתו קיימת אפילו קנו מידו ואם מת זכה המקבל אף בלא קנין דדבריו ככתובין וכמסורין ואם שייר הרי היא מתנת בריא כיון שלא פירש מחמת מיתה ואם קנו מידו מתנתו קיימת אפילו עמד ואין יכול לחזור בו ובלא קנין אין בדבריו כלום ואפילו מת אבל לא לומר דאמדינן לדעתיה דהיכא שמן הדין אין ממש בדבריו שנקיים אותן מחמת כונתו דאי לא תימא הכי א"כ ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה (שם קמ"ז:) אמאי אין בדבריו כלום והלא אנו רואין שכונתו ודעתו שיקנה זה דירת הבית ופירות הדקל אלא שאין הולכין אחר אומדן דעתו לקיים מה שאינו מועיל שלא תקנו חכמים אלא כשחלה החלי אשר ימות בו וכונתו להקנות מחמת מיתה שלא יהא צריך לדרכי ההקנאות אלא דבריו ככתובין וכמסורין והוא שימות מתוך אותו חולי וכן נמי מאי דבעינן בגמרא (שם קמ"ח:) שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו מהו הפקיר כל נכסיו מהו חלק כל נכסיו לעניים מהו היינו לומר דאע"ג דבנותן כל נכסיו לאחרים איכא אומדנא דמחמת מיתה הוא הכא גבי הקדש והפקר וחלוק עניים איכא למימר דלאו מחמת מיתה עבד אלא כבריא ואינו חוזר ובהקדש ובהפקר אף בבריא דבריו ככתובין וכמסורין וגבי חלוק עניים נמי באמירה בעלמא סגי כדדרשינן (ר"ה ו'.) בפיך זו צדקה אי נמי דמיירי באחת מדרכי ההקנאות דלאחרים אפילו בקנין אם עמד חוזר ובהכי איבעיא לן אבל לא לומר דמה שאינו קונה בבריא יקנה משום אומדנא בשכיב מרע כשנותן במתנת בריא או כשמוציא צואתו מכלל צואת שכ"מ. ועלה בידנו שצואת דינה זו בטלה מאילי' כיון שעמדה. ומה שהתנתה שתהא צואתה קיימת אף אם תתרפא אינו מעלה ולא מוריד ועוד היה אפשר שאף אם נאמר שבשאר צואת שכיב מרע אם התנה בדרך זה דבריו קיימין ואם לא חזר בו מקיימין דבריו כשמת ואע"פ שעמד מחלי שצוה בו בנדון זה צואת דינה בטלה לפי שנראה מלשון פסק דון דומינג"ו שלא נתן לה יכולת לצוות רק בחלי הסמוך למיתתה וזה במה שאמר בלשונו שאם שמא תקרה שתמות דינה בחיי ראובן שתוכל לסדר וכו' נראה שדעתו לומר שיוכר בעת הסדור שהיא תמות בחיי ראובן ר"ל שהיא חולה מן החולי שתמות בו ואז תוכל לסדר שאם לא כן למה הקדים זה הלשון לסדורה והיה לו לומר שתוכל לסדר אם תמות בחייו. ועוד שאמר גם כן בלשונו שתוכל לסדר לפני מיתתה ונראה שלא רצה לומר בלשון זה שתוכל לסדר בחייה שהדבר ידוע שאין אדם מסדר לאחר מיתה ועוד שהיה לומר בחייה ולא להזכיר לשון מיתה כדאמרינן בפרק מי שמת (בבא בתרא קנ"ג.) דמתנת שכ"מ דכתיב ביה בחיים ובמות הויא כמתנת שכיב מרע ולא אמרינן דמאי דאמר ובמות הוי כאלו אמר מעתה ועד עולם ומסקינן התם אפי' אמר מחיים ובמות נמי וטעמא משום דלא הוה ליה לאדכורי לישנא דמיתה ואע"פ שאין הנדון דומה לגמרי דהתם בדברי השכ"מ עצמו המקפיד בזה מ"מ קצת רמז יש דלישנא דחיי עדיף אם לא על דבר ובנדון זה גם כן שהיה לו לומר בחייה ולא להזכיר לשון מיתה אלא שרצה באמרו בפני מיתתה סמוך למיתתה וגם דינה עצמה בלשון הצואה אומרת כן שכן כתוב בה בראשה צואת פלונית מדעת ורצון בעלה מאותן ארבעה אלפים שדון דומינג"ו וכו':