תשובות הריב״ש · חלק קצ״ה סימן ד׳

ועוד נראה שאף רבי אברהם עצמו לא היתה כונתו שר"ח יהיה נגרר אחריו במתנת הקהל ושיתנו לו הקהל הספרות ע"ד שאם ימות ר' אברהם או יארע לו איזו סבה אם רצונית אם הכרחית שבעבורה יסתלק הוא מן הספרות שיסתלק ר"ח ממנו דמאי איכפת ליה מה יהיה אחריו ולמה יקפיד שלא יהיה ר"ח אלא אחר תחתיו ואדרבה נראה שהיתה דעתו קרובה אצל ר"ח הנזכר שבחר בו להיותו סופר עמו מזולתו אמת הוא שר' אברהם נתעורר לשאול הספרות בעד עצמו וזאת היתה עקר שאלתו ולפי שלא מצא עצמו מספיק בזה לבדו לא רצה לשאול כל הספרות לו לבדו ושאל שיהיה ג"כ ר"ח סופר עמו ובזה לבד היה ר' אברהם עקר בשאלתו כי לו היה הוא לבדו מספיק בספרות לא היה שואל אחר עמו וזהו הלשון הכתוב בהסכמה שמפני שהוא זקן ואין לו כח להשתדל בספרות לבדו מפני שיבתו פייס לקהל וכו' נראה מלשון זה שמפני זקנתו נתעורר לשאול על ר"ח אבל לא שישאל הוא שיתנו הקהל לר"ח שיהיה סופר עם רבי אברהם כי לא יכול לבדו מפני זקנותו כדי שתהיה הכונה שהוא שואל מהקהל שיתנו הספרות לר"ח עמו ושיהיה ר"ח נגרר אחריו בלשון מתנתם ואם מפני מה שאמר שיהיה סופר רבי חיים עמו אין הכונה בלשון עמו שיהיה ר"ח נגרר אחריו אלא כיון שהוא שאל על עצמו ראשונה על כרחו כששאל אח"כ על ר"ח היה צריך שיאמר עמו ואין זה דומה למה שדרשו רז"ל בפרק אלו מציאות (בבא מציעא ל"ב.) על מה שכתוב עזוב תעזוב עמו דתנן התם הלך וישב ואמר לו הואיל ועליך מצוה אם רצית לפרוק פרוק פטור שנא' עמו דאלמא מלשון עמו משמע שבהסתלק האחד יסתלק האחר משום דהכא בנדון זה ע"כ היה צריך לומר לשון זה אחרי שכבר שאל הספרות לעצמו אבל התם מדלא כתיב עזוב תעזוב לו וכתב עמו קא דריש הכי ועוד דהתם ה"ק דמלשון עמו משמע ששניהם יעשוה לא שהא' לבדו יעשה כל הפועל ובנדון זה נמי אנו אומרים שלשניהם נתן הספרות ולא לאחד הכל אבל אין האחד נגרר אחר האחר ואף התם נמי אמרינן היה זקן או חולה חייב. וגם ממ"ש בהסכמה שעשו כשסלקו ר' אברהם מן הספרות שאם יש לו שום שתוף עם שום אדם בספרות שיבטלנו וישיב ראיית השתוף ההוא לבעליו ומפני דרישה זו החזיר שטר השתוף ההוא לרבי חיים ונשאר סופר ר"ח לבדו יותר מג' חדשים כפי מה שבא זה בטענותיו ולא ראיתי בטענות הטוענים בעד הקהל שיכחישוהו מזה ואם הדבר כן והקהל בעשותם הסכמה זו ידעו שר' חיים היה השותף ההוא ולא אחר והנה נראה שכונתם היתה שר"ח לא נסתלק בהסתלק רבי אברהם אלא שאחר כן רוח אחרת היתה עמם ומכל אלו הטעמים שהזכרתי נראה שהדין עם הסופר לפי לשון וכוונת ההסכמות ההם ואף אם בלשון היה ספק היה ראוי להחמיר מפני חמר הנדוי והחרם שקבלו על ההסכמה ההיא שהולכין בו להחמיר כמו בשאר נדרים דתנן סתם נדרים להחמיר וכן נמי בפ' הנודר מן המבושל (נדרים נ"ג.) תניא הנודר מן השמן בא"י מותר בשמן שומשמין ואסור בשמן זית ובבבל אסור בשמן שומשמין ומותר בשמן זית מקום שמסתפקים מזה ומזה אסור בזה ובזה ואמרינן התם פשיטא לא צריכא דרובא מחד מסתפקי מהו דתימא זיל בתר רובא קמ"ל ספק אסורא לחומרא: