תשובות הריב״ש · חלק קצ״ה סימן ג׳

ועוד שאף אם מן הלשונות הכתובים בהסכמה לא היה הוכחה לזה רק שנתנו סתם לשניהם לא היה לנו להוכוח כלל מלשון דרישת רבי אברהם במה שנוגע אצל רבו חיים שהרי אף אם נאמר שרבי אברהם היתה כונתו כדי שיהיה הוא העקר ורבי חיים נגרר אחריו הנה הקהל לא הודו לו בזה אלא נתנו לשניהם בשוה וכמו שהקהל לא הודו לרבי אברהם במה שהיה שואל הספרות סתם והיתה כונתו מן הסתם כל ימי חייו אבל נתנוהו לו לזמן קצוב כן אפשר שאף אם היתה כונתו שרבי חיים והיה נגרר אחריו שלא הודו לו הקהל בזה אלא נתנוהו לשניהם יחד בשוה וכן היה ראוי ויפה להם אחרי שר' אברהם הפיק כתב מכריח מן הספרות על אף הקהל שכיון שהוא הוה צריך על כרחו לאחר שיסייעהו שלא יתנו לו הקהל ממשלה ויתרון על האחר שהיה ברצון פשוט מן הקהל והוא תחלתו באונס הקהל וגם סופו בלבם היה ראוי להיות באונס ואע"פ שבלשונם ברצון ולזה הוה ראוי לתת לר"ח בעין יפה יותר מלר' אברהם וכיון שהקהל נתנו סתם ולא פירשו שיהיה ר"ח נגרר אחר רבי אברהם אע"פ שר' אברהם בסדור דבריו לפניהם אמר כן אם היה דעת הקהל כדעתו היה להם לפרש בשעת הנתינה וכיון שלא פירשו הוו להו דברים שבלב ואינן דברים כדאמרינן בקדושין פרק האיש מקדש (קידושין מט:) ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל ובעדנא דזבין לא אמר אמר רבא הוו להו דברים שבלב ואינן דברים אע"פ שמתחלה גלה דעתו ואמר שעל דעת כן הוא מוכרם אלא שלא אמר כן בשעת המכר דאי היכא שלא גלה דעתו פשיטא דאינו כנוס ואפילו דברים שבלב נמי לא הוו דא"כ כל המוכרין יאמרו כן כשירצו לחזור בהן אלא ודאי אע"פ שאמר כן מתחלה כל שלא אמר כן בשעת המכר הוו דברים שבלב ואינן דברים וכ"כ הר"ם ז"ל. וז"ל אבל המוכר סתם אע"פ שהיה בלבו שמפני כך וכך הוא מוכר ואע"פ שמראין הדברים שאינו מוכר אלא לעשות כך וכך ולא נעשה אינו חוזר שהרי לא פירש ודברים שבלב אינן דברים ע"כ. כ"ש בנדון זה שהקהל לא אמרו כן מעולם אלא שרבי אברהם היה שואל כן לקהל יאע"פ שהקהל בשעת הנתינה סדרו בקשתו ושאלתו זה ספור דברים בעלמא הוא שמסדרין דבריו כפי שאמרן. וכ"ת הא תנן בנדרים פרק שני (כ'.) נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים נדר בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבן של מלכים דהוא מותר משום דסתם נדרים להחמיר ופירושן להקל דאלמא בנדרים דברים שבלב ישנן דברים וא"כ הכא נמי אם הקהל אומרים עתה שכונתם היתה לכך שבהסתלק ר' אברהם יסתלק גם ר"ח יהיו מותרין ההיא כבר תרגמה הרמב"ן ז"ל דקרבן גבוה וקרבן מלכים שני מינין ושני גופין הן אבל יש להם שם אחד וכשנדר באחד מהם סתם ופירש לא נדרתי בזה אלא בזה אינו אלא פירוש דבורו ואינו עוקר מה שאמר בפיו ולא מתנה עליו תנאים אחרים אבל האומר בפיו סתם ואמר אח"כ דעתי היה על תנאי כך בהא הוו דברים שבלב ואינן דברים כי ההיא דמייתי התם בפרק האיש מקדש (קידושין נ'.) האומר לשלוחו הבא לי מן החלון או מן הדלוסקמא והביא לו אע"פ שאמר בעל הבית לא היה בלבי אלא מזה והביא מזה בעל הבית מעל דכיון שהוא אומר מחלון פלוני מכל מה שיש בחלון אמר שהרי הכל בכלל וכשהוא אומר לא אמרתי אלא מכיס פלוני הוא מתנה תנאים אחרים שאינן במשמע שהרי מחלון זה אמר ומחלון זה הביא לו. בנדון זה ג"כ הקהל בשעת המתנה נתנו לר"ת במוחלט לאותו זמן כמו לרבי אברהם ובלי שום תנאי ושיור ואם יאמרו עתה דעתנו היה שאם יסתלק ר' אברהם תוך הזמן שיסתלק גם רבי חיים שר"א היה נגרר אחר רבי אברהם זה תוספות תנאו הוא שלא נאמר בשעת המתנ' והוו להו דברים שבלב ואינן דברים. ואף בההיא דנדר בקרבן אמרינן התם דדוקא בת"ח הוא דאין צריך שאלה אבל בעם הארץ הבא לישאל מחמירין עליהם ועונשין אותם וכולי כדאיתא התם ועוד שאפי' במי שאמר כן בפירוש בשעת המכר כתבו הרבה מן המפרשים ז"ל דאין דין זה אלא במי שמוכר קרקעותיו לפי שאין דרך למכרן אלא מפני שדעתו לעקור דירתו מכאן אבל במוכר מטלטליו לא שאינו מקפיד כל כך במכירתן ולפעמים אדם מוכרן אע"פ שדעתו לישאר בכאן ולזה המכר קיים אע"פ שאמר בשעת המכר שהוא מוכר כדי לדור במקום אחר אלא אם כן התנה תנאי גמור וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל (בפ"א מהל' מכירה ה"ח) שכתב כלשון הזה מי שמכר חצרו או שדהו וכו' ולא דמי לההיא דתנן בפרק הנודר מן הירק (נדרים נ"ה:) טען והזיע והיה ריחו קשה ואמר קונם צמר ופשתן עולין עלי מותר לכסות ואסור להפשיל לאחריו ותניא נמי התם היה לבוש צמר והוצר ואמר קונם צמר עולה עלי אסור ללבוש ומותר לטעון היה טעון פשתן והזיע ואמר קונם פשתן עולה עלי מותר ללבוש ואסור לטעון דהתם הלבישה והטעינה הם שני ענינים חלוקים וכיון שיש הוכחה גדולה על מי מהם נתכוון הולכין אחריו אלא שמפני שנדר בצערו לא נתן אל לבו לדקדק ולפרש ומכל מקום בהיה לבוש צמר והוצר אסור בכל לבישה לא שנאמר לא יהיה אסור אלא במלבוש צר וכן בהיה טעון פשתן והזיע אסור בכל טעינה לא שנאמר לא יהיה אסור אלא במשא גדול שיזיע מחמת כובדו וכן ההיא דפ' קונם יין (נדרים ס"ג:) היו מסרבין בו לישא את בת אחותו ואמר קונם שהיא נהנית לי מותרת ליהנות לו שלא נתכוון אלא לשם אישות וכן היה מסרב בחברו שיאכל אצלו אמר קונם לביתך שאני נכנס טפת צונן שאני טועם לך מותר ליכנס לביתו ולטעום לו טפת צונן שלא נתכוון אלא לשם אכילה ושתיה התם נמי כיון שהיו מסרבין בו ולא הודה לדבריהם וקפץ ונדר לעבור על דעתם כבר יש הוכחה שאין כונתו לידור אלא במה שהיו מסרבים בו אלא שלא חשש לדקדק בדבורו בחמתו אבל במי ששואל מחברו איזה דבר והודה לו בנדר ביותר משאלתו לא נאמר כן דאפשר שזה שואל ממנו מעט משום דתפשת מועט תפשת והנותן נתן לו הרבה דנותן בעין יפה נותן. ועוד דכל הני הוו בנדרים שנודר אדם בינו לבין עצמו והולכין אחר כונתו משום דבעי' שיהו פיו ולבו שוים אבל במי שנותן מתנה לחבירו כל שלשון המתנה כולל הולכין אחריו ואין הולכין בזה בתר אומדנא אא"כ הוא אומדנא דמוכר כההיא דמי שהלך בנו למדינת הים דפרק מי שמת (בבא בתרא קמו:) וכההוא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לא"י ופי' כן בשעת המכירה ובקרקעות דוקא כפי הדעת שכתבתי למעלה וכגון זה כתב הרמב"ן ז"ל בפרק יש נוחלין דבנדר שנודר אדם בינו לבין עצמו לא בעינן תנאי כפול ולא שיהא אפשר לקיימו ע"י שליח ושאר דקדוקי התנאי אע"ג דבעינן הכי בתנאים שבין אדם לחבירו דומיא דבני גד ובני ראובן ובהא נמי א"ל הכי ולכן בנדון זה הולכין אחר לשון המתנה שהיא סתם ולא אחר לשון שאלת ר' אברהם אף אם היה נראה מלשונו שיהיה רבי חיים נגרר אחריו והנדר שנדרו הקהל א"כ כיון שהוא על קיום המתנה משמעותו בהכרח כמשמעות המתנה :