תשובות הריב״ש · חלק קצ״ה סימן ב׳

ראשי עם קדש ישמרכם לעולם האל הנאדר בקדש ראיתי קונדרוס ההסכמות הנעשות בנתינת הקהל הספרות לב' הסופרים ובהעברתם וטענות הטוענים בעד הקהל וטענות הסופר רבי חיים בן מטר ומדעתי הדין עם הסופר וזה כי אע"פ שמתנת הקהל הספרות לשני הסופרי' היתה לבקשת ולדרישת רבי אברהם בן בקא ומלשון בקשתו נראה שהוא לא פייס הקהל להיות עמו ר' חיים הנזכר בספרות רק לתועלת עצמו מפני שהוא זקן ולא היה לו כח להשתדל בספרות הוא לבדו ולזה בקש שיהיה סופר עמו רבו חיים והיה אפשר להבין מדבריו שיהיה הוא העקר ורבי חיים נגרר אחריו כמו שבא בטענות הקהל ושבהסתלק ר' אברהם מן הספרות יסתלק גם ר' חיים ממנו. מ"מ הקהל לא נתנוהו להם בלשון זה ר"ל שיתנו הספרות לרבי אברהם ולרבי חיים עמו אבל אמרו בלשונם שנתנוהו לרבי אברהם ולרבי חיים הנזכר ולא לאחר עמם כמו שבא זה בלשון ההסכמה כמה פעמים וא"כ נראה שזכה ר' חיים בחלקו בספרות אף בזונת ר' אברהם כמו הנותן מתנה לשני בני אדם שכל אחד זכה בחלקו ואף אם האחד לא זכה כגון שלא בא לעולם האחד זוכה בחלקו כדקיי"ל את וחמור קנה מחצה כדאיתא בפרק מי שמת (בבא בתרא קמג.) כל שכן בנדון זה ששניהם זכו בחלקם אלא שהאחד נענש בתטאו אחר זמן לאבד חלקו. גם כי רואה אני כי הקהל כשסדרו בהסכמה ההיא הטעמים אשר בעבורם עשו המתנה ההיא כשבאו לדבר בענין רבי חיים ולהזכירו אמרו בשלונם כלשון הזה וגם שברור לשנים עשר אנשים ולכל הקהל שרבי אברהם ור' חיים הנזכרים יש זמן רב שהם סופרים בספריות הנזכרות ובכל אחד מהם ושהם ראויים והגונים ונאמנים במלאכתם ומעולם לא יצא מתחת ידם דבר שאינו מתוקן ולא גמצא עולה בשפתם לכן הסכימו האנשים וכו' וכיון שתלו הקהל נתינת הספרות במה שהיו סופרים עד עתה ובאמונה הם עושים נראה שכונתם היתה שיהיה רבי חיים עקר בחלקו ולא נגרר אחר ר' אברהם כמו שלא היה בזמן שעבר וכן חזרו וכתבו בלשון ההסכמה שיהיו ויכתבו בספריות הנזכרות ר' אברהם ורבי חיים הנזכרים ושיקבלו בשכר טרחם הסך שהיו רגילין לקבל ולקחת משכר טרחם כפי השנים שעברו. ומלשון זה גם כן נראה שהיתה כוונתם שיהיו שנים בספרות כאשר היו מקדם כמו שמצינו בנדרים שדנין לשון הנודר כפי מה שהיה דרכו לעשות בענין ההוא שנדר כדתנן בנדרים פ' אין בין המודר (נדרים מג.) אמר לו השאילני פרתך אמר לו אינה פנויה אמר קונם שדי שאני חורש בה לעולם אם היה דרכו לחרוש הוא אסור וכל אדם מותרים ואם אין דרכו לחרוש הוא וכל אדם אסורין הגה בכאן שאנו דנין לשונו כפי מה שהיה דרכו שאם היה דרכו לחרוש שדותיו הוא בעצמו אף אם היה דרכו לחרוש ג"כ ע"י אחרים נאמר שכונתו לא היתה אלא על חרישת עצמו כפי הלשון שאמר שאני חורש בה ומותר לחרוש בה שדותיו ע"י אחרים אבל אם לא היה דרכו לחרוש שדותיו הוא בעצמו אלא ע"י אחרים נאמר שכונת אמרו שאני חורש בה היתה שלא יהגה בחרישתה ולכן אסור בין ע"י עצמו בין ע"י אחרים אע"פ שהוא לא הזכיר בלשונו אלא שאני חורש בה. בנדון זה ג"כ שהוה מדרכו של זה המקבל המתנה להיות סופר בזולת שיהיה נגרר אחר סופר אחרי והקהל נתנו עתה הספרות לו ולאחר סתם יש לדון שכונתם היתה כדרך שהוה מקדם. אין צ"ל עתה שתלו מתנתם בפי' במה שהיה מדרך הסופר וממנהגו וכן כתבו עוד בסוף ההסכמה שאם יפיק שום אדם שום דבר כנגד ההסכמה הנזכרת שוהיה מחוייב לבטל אותו מיד שידרשו לו רבי אברהם ורבי חיים הנזכרים או איזה מהם ואם רבי אברהם הוה עקר ורבי חיים נגרר אחריו למה יתחייב לבטל האיש ההוא לדרישת רבי חיים אם רבי אברהם שותק ואינו מקפיד אלא שנראה בודאי שכונת הקהל היתה בהסכמת' שיזכה רבי חיים בספרות בחלקו כמו רבי אברהם בחלקו. גם ממה שעשו שטר העדים מן ההסכמה לרבי חיים ביום העשותה נראה קצת כן שאם לא היה רבי חיים רק מסייע לרבי אברהם ואין בו ממש בלעדיו למה עשו לו מיד שטר לעצמו מן ההסכמה ההיא: