תשובות הריב״ש · חלק ק״ע סימן ה׳

עוד יש טעם אחר שאין לחוש לקדושין אלו כלל לפי שאהרן הסופר כשזרק הטבעת לחיקו של רבי סוסן אבי הנערה לא אמר לו כלום עד לאחר הזריקה שאמר לו הרי בתך בולארה מקודשת לי באותה טבעת ורבי סוסן לא אמר הן אלא שתק וא"כ הו"ל שתיקה דלאחר מתן מעות וקיי"ל שתיקה דלאחר מתן מעות לא כלום היא דבשלמא בלשון הקדושין נאמר לאשה בשעת נתינה והיא פושטת ידה ולוקחת הטבעת אז היא מתקדשת בשתיקה שקבלתה הטבעת או כסף הקדושין הויא הודאה כיון שכבר שמעה שנתן לה לשם קדושין אבל אם כשקבלה הכסף לא שמעה לשון קדושין אלא אחר קבלתה הכסף אין שתיקתה כלום כיון דלא עבדה מעשה דמוכח דניחא לה והא דלא מחאי בפירוש משום דלא איכפת לה וכן פרש"י ז"ל ואמרינן בפ"ק (דקדושין יב:) ההוא גברא דקדיש בציפתא דאסא אמרו ליה והא לית בה שוה פרוטה אמר להו תיקדוש בארבעה זוזי דאית בה שקלתיה ואשתיקה אמר רבא הוי שתיקה דלאחר מתן מעות וכל שתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום היא והביא ראיה לדבריו מברייתא אחת שהיא באומר לאשה כנסי סלע זה בפקדון וחזר ואמר התקדשי לי בו וכו' ומחלק בה בין אמר לה בשעת מתן מעות דאז מקודשת בשתיקה ואמר לה לאחר מתן מעות אינה מקודשת אא"כ אמרה אין ורב הונא בריה דרב יהושע הקשה על אותה ראיה מי דמי התם בתורת פקדון יהבינהו ניהלה סברה אי שדינא ליה איחייבנא בהו הכא בתורת קידושין יהבינהו ניהלה אי לא ניחא לה לשדינהו ורב אחא הקשה על ר"ה ואמרו בגמר' שלחה רב אחא בר רב קמיה דרבינא שלח ליה אנן לא שמיע לן הא דר"ה בריה דרב יהושע אתון דשמיע לכו חושו לה והסכימו כל האחרונים ז"ל דקיי"ל כרבא דכל שתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום היא ולא מפלגי' בין פקדון לזולתו דהא דרב אחאי פריך על רב הונא ורבינא נמי לא חשש לה ואע"ג דשלח אתון דשמיע לכו חושו לה משום כבוד רבם קאמר להו דאי משום דינא אפילו איהו נמי הוה ליה למיחש וכ"כ הרשב"א ז"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל. ויש אומרים דשתיקה דלאחר מתן המעות לאו כלום היא אפילו בדשדיך דהא בעובדא דבציפתא דאסא כבר נתרצית להתקדש לו בההיא ציפתא וזהו כמו שדיך אלא דמשום דאמרי ליה דלית בה שוה פרוטה חזר ואמר תתקדש בד' זוזי דאית בה וכן דעת הרמב"ן ז"ל וכבר העידו שני העדים שבתחלה זרק לו הטבעת בחיקו ואח"כ אמר לו הרי בתך בולארה מקודשת לי באותה טבעת גם מלשון הקדושין עצמן שאמר באותה טבעת כן נראה שלא היתה הטבעת בידו שאם כן לא היה לו לומר באותה טבעת אלא בטבעת זו שאף על פי שאחר כן בדבריהם האחרונים אמרו שאמר בטבעת זו י"ל שאין כאן הכחשה לדבריהם הראשונים כי לשון בטבעת זו סובל בין שהוא בידו בין שיצאת מידו כיון שהיא בפניו אבל לשון באותה טבעת שהזכירו תחלה אינו סובל כלל כשהיא בידו ואפולו לדעת הרי"ף ז"ל שכתב דוקא כשבא לידה מתחלה בתורת פקדון הוא דאמרינן דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא אבל כשבא לידה שלא בתורת פקדון צריכה גט מספק כמש"כ זה בהלכות כרב הונא בריה דרב יהושע. בנדון זה אין לחוש כלל דהא טעמא דרב הונא הוא משום דאי לא ניחא לה תשדינהו ובנדון זה כבר העידו העדים שכשמוע רבו סוסן דברו הסופר הפשיל את בגדיו ושלשלן ונער אותן עד שנפלה הטבעת מחיקו ומעל בגדיו לארץ ובספר אבה"ע כתוב (בסימן כ"ח) על הא דאמרינן דבשעת מתן מעות בשתיקה מקודשת וז"ל וכתב הרמ"ה ז"ל ודוקא דשקלתינהו ואשתיקה אבל זרק לה קדושיה אפילו לתוך חיקה ולא שקלתינהו אלא אשתיק' ואזלא לעלמא שתיקה כי האי גוונא לאו כלום הוא דהא דתנן זרק לה קרוב לה מקודשת הני מילי דאיתרצאי מעיקרא לאיקדושי ליה אבל סתמא אפילו ספק קדושין לא הוי עכ"ל. ולדבריו אין צריך לומר בנדון זה שהי' בזריקה ולא היה שם שום דבור קדושין אפילו לפשוט ידו לא רצה האב וזרק בחיקו סתם ולא דבר לשון קדושין עד לאחר זריקה ומיד ששמע האב דבורו נער בגדיו עד שזרק הטבעת מעל בגדיו לארץ שלדברי הכל אין לחוש כלל לקדושין אלו. ועוד שאפי' אמר לה בשעת נתינה הרי את מקודשת לי בטבעת זו והיא לקחה אותו בידה והשניכתו לפניו לארץ אין כאן קדושין כלל דגרסינן בפ"ק (ח:) ת"ר התקדשי לי במנה נטלתו וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד אינה מקודשת והקשו בגמרא הא שדתינהו קמיה מקודשת והא קאמרה שקול לא בעינא ותירצו לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא שדתינהו קמיה דלא הוו קדושין אבל שדתינהו לאור או לים אימא מדאיחייבא בהו גמר' וקדש' נפשה והא דעבדה הכי סברה איבדקיה לההוא גברא אי רתחנא הוא אי לא קמ"ל וכן הביא הרי"ף ז"ל ברייתא זו בהלכות וסיים עלה והוא הדין אם השליכתו לפניו אינה מקודשת וכן בספר אבן העזר (בסימן למ"ד) ולכן מה שנער האב את בגדיו עד שנפלה הטבעת לארץ בשמעו דברי הקדושין מפי אהרן הסופר בין שנחשוב זה לזרק אותה לדבר האבד או להשליך אותה לפניו אינה מקודשת ולכן מכל אלו הטעמים אין כאן קדושין כלל ובולארה הנזכרת מותרת לינשא לכל מי שתרצה ואינה צריכה גט מאהרן הסופר: