תשובות הריב״ש · חלק י״ד סימן ג׳

תשובה נראה שאין לחוש לקדושין אלו כלל מכמה טעמים הטעם הראשון דקי"ל כעולא דאמר (בפ' האיש מקדש מד:) דקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אפי' מיאון אינה צריכה וליתא לדרב ושמואל דאמרי צריכה גט וצריכה מיאון דחוששין שמא נתרצה האב דהא רבינא דהוא בתרא קאי כעולא כדאמר התם רבה בר שימי בפירוש מר לא סבר לה להא דרב ושמואל וכן הסכימו כל הגאונים בפסק זה כמ"ש זה בארוכה בהלכות הרי"ף ז"ל וכן הסכימו כל האחרונים ז"ל דאפי' שדכה אביה לזה שנתקדשה לו אין חוששין שמא נתרצה האב בקדושין דהא רב ושמואל גופייהו לא חיישי אלא בשדכו כדאמר רב נחמן התם וכיון דלא קיי"ל כוותייהו אפי' בשדכו אין חוששין. אין צ"ל בנדון זה שלא שדכו לדעת אביה שהרי השדוכין הראשונים של קודם הגזרה שנעשו לדעת אביה כבר היו מבוטלין לפי מה שבא בשאלה. ודעת הריא"ף ז"ל דאפי' נתרצה האב בפירוש בשעת שמיעה אין חוששין להם וכן הוא בה"ג וכ"כ הר"ם ז"ל (פ"ג מה' אישות) וז"ל נתקדשה קודם שתבגור שלא לדעת אביה אינה מקודשת אפי' נתרצה האב אחר שנתקדשה ואפי' נתאלמנה או נתגרשה מאותן הקדושין אינה אסורה על כהן עכ"ל והרב בעל המאור ז"ל לא השיג על הריא"ף ז"ל בזה גם לא הראב"ד ז"ל בהשגותיו על הר"ם ז"ל גם לא הרב ר' משה הכהן בהגהותיו ורב אחא גאון ז"ל כתב בשאלתות (בפ' ואלה המשפטים) דבקטנה לכו"ע לא חיישינן שמא נתרצה דודאי לא נתרצה כי פליגי בנערה וכן בלא שדוכי לכ"ע לא חיישינן כי פליגי בנערה ובשדך דלרב ושמואל חיישינן שמא נתרצה ולרבינא לא נתרצה וקי"ל כרבינא. אמנם יש מן האחרונים ז"ל שאומרים דרבינא לא פליג אלא בסתמא דלא חיישינן שמא נתרצה אבל אם ידענו בפירוש שנתרצה צריכה גט אפי' בקטנה ואפי' לדבריהם בנדון זה אינה צריכה כלום שהרי לא ידענו שנתרצה ואדרבה חרה לו ושלח לגעור בבנו על מה שעשה שלא מדעתו ושאינו מתרצה בקדושין אלו. ועוד דאפילו לרב ושמואל דס"ל דחוששין שמא נתרצה האב אין כאן קדושין כדאמרי' (קדושין מה:) נתקדשה לדעת והלך אביה למדה"י ועמדה ונשאת אמר רב אוכלת בתרומ' עד שיבא אבי' וימחה ור"א אמ' אינה אוכלת בתרומה שמא יבא אביה וימחה ונמצאת זרה למפרע משמע דלכ"ע ואפי' רב דס"ל חוששין שמא נתרצה האב כל שמיחה האב אין כאן קדושין כלל דמשמע לישנא דנמצאת זרה למפרע דמשמע זרה גמורה. ועוד מדחיישינן בדרבנן דהא מדאורייתא בקדושין אכלה ואם בההיא דנתקדשה לדעת אביה יכול למחות בנשואין כ"ש כשלא נעשה שום דבר לדעתו. וכן בירושלמי קדשה שלא לדעת וכנסה שלא לדעת זה היה מעשה ובא אביה ועקר קדושי' דמשמע לגמרי עקרם. ועוד נראה דאפי' אם לא מיחה מיד ונאמר דלרב ושמואל צריך למחות מיד בשעה שמיעה אבל כל ששתק בשעת שמיעה חוששין שמא נתרצה אע"פ שמיחה אח"כ ולא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו אלא אמרינן נמלך הוא אפ"ה בנדון זה שהוא בספינה ואינו עמהן בעיר אין שתיקתו כלום דהאי דשתיק משום דכיון שאינו עמהם בעיר סבר מאי אהני לי דאצוח והיינו דאמרינן עד שיבא אביה וימחה ולא אמרינן עד שישמע אביה וימחה משמע שאין צריך למחות עד שיבא וא"כ בנדון זה אף אם שתק בשעת שמיעה כל שמיחה אח"כ אין כאן קדושין ואפי' לרב ושמואל אין צ"ל אליבא דהלכתא דאין חוששין להם כלל כיון שלא שמענו שנתרצה. ולא סוף דבר בקטנה אלא אפי' בנערה שנתקדשה שלא לדעת אביה דהא קיי"ל כר"י דאמר אביה ולא היא וא"צ לומר לדעת הריא"ף ז"ל וה"ג והר"ם ז"ל דאפי' נתרצה האב אח"כ בפי' אינן קדושין כיון שבשעת קדושין לא ידע ומשמע דנפקא להו ממאי דאמרינן בשילהי סוגיין (מו.) ואם פיתה לשום אישות קדושין ל"ל א"ל אביי צריכה קדושין לדעת אביה משמע דלא סגי בשיתרצה האב בקדושין הראשונים. וכן משמע להו דכי אמרינן בפי' מר לא ס"ל דרב ושמואל לומר דכיון דשדיך ה"ל כארצי קמיה ושתיק ומסתמא כשישמע האב יתרצה ואפ"ה לית לי' דרב ושמואל ולא חיישינן שמא נתרצה אלמא אין רצונו מועיל כלום אחר הקדושין אלא בעינן שיתרצה בשעת קדושין וגבי בן נמי ארצי קמיה ושתיק לא הוי כשליח. וכבר כתבתי למעלה שכל הראשונים ז"ל שחברו השגות על ההלכות או על הר"ם ז"ל לא השיגו עליהם בזה נראה שהודו להם בדין זה. גם מה שהוקשה לקצת מן האחרונים ז"ל על דעת ההלכות במש"כ שם שאינן קדושין בין נתרצה האב אח"כ בין לא נתרצה כבר תירץ הכל הרשב"א ז"ל. ואם יאמר האומר הרי כתב בעל הלכות ז"ל קטנה שקדשה עצמה או שהשיאה עצמה בחיי אביה אין קדושיה קדושין ואין נשואיה גשואין וקטנה דאיתיה לאבוה במדינת הים ואנסיבתה אמה דהא מלתא אתשאילת כמה זמנין קמי רבנן ואמרי דשפיר עבדת דנשואין תקינו לה רבנן לקטנה אי איתיה לאב מיקדשא קדושי תורה ואי לא מנסבא בתקנתא דרבנן וכי גדלה גדלי נשואין דילה וכדאתי אב לא צריך לקדושין ע"כ וא"כ בנדון זה שקדשוה אמה ואחיה לדעתה הרי הם קדושין בתקנתא דרבנן והיתה צריכה למאן וכיון שהגדילה שוב אינה יכולה למאן וצריכה גט. הא ליתא דאפילו בעל הלכות ז"ל לא קאמר אלא היכא דאיתיה לאבוה במדינת הים אבל בנדון זה שעדיין היה בנמל והיו יכולין לשאול דעתו ולא חששו לו בזה אין רצון אמה ואחיה מועילים. ועוד דלעולם כל שידע האב ולא לתרצה אין כאן קדושין ולא לשואין ולא בא לומר בעל הלכות ז"ל אלא שיכולה לעמוד תחת זה ואין ביאתו ביאת זנות ואם בעל אחר נשואין קודם שיבא האב וימחה אינה צריכה לקדושין אחרים שעתה אחר שהגדילה הוא בועל לשם קדושין. ובר מן דין שחכמי הצרפתים ז"ל דחו דברי בעל הלכות ז"ל בשתי ידים שלא תקנו נשואין לקטנה אלא בשמת אביה או ביתומה בחיי האב דהיינו השיאה ונתגרשה אבל בעודו חי אע"פ שהוא במדינת הים לא ואיך יתקנו לה נשואין ואדרבה אסורה לישב תחת זה שמא יקבל בה אביה קדושין מאחר במדינת הים. וכן דעת הרמב"ן ז"ל כמ"ש זה בחדושיו בפ' האיש מקדש וכן כתוב בשאלתות דלא יכלה אמה ואחיה לקדושי לברתא אלא היכא דשכיב אבוה אבל אי קיים אבוה לא יכלה והכריחו כן התוס' מדטרחינן בגמ' לאשכוחי מיאון בקטנה בחיי אביה ודחיקנא ואוקימנא בשנעשה בה מעשה יתומה בחיי האב וכן דחקינן לשנויי בקדושי'. ועוד אליבא דר' יוסי בר"י הוה להו לאוקמי בשהלך אביה למד"ה וקדשוה אמה ואחיה דתקינו לה רבנן נשואין אלא ש"מ דאינן נשואין אפי' מדרבנן כך העלו בתוס' וכ"ה מסקנת הרא"ש ז"ל גם הרמב"ם ז"ל (בפ"י מה' גרושין) לא הביא מיאון בקטנה אלא ביתומה ולא בשנתגרשה מן הנשואין ולא הזכיר כלל הלך אביה למדינת הים זהו מה שנ"ל לומר בבטול קדושין אלו מפני שנעשו שלא לדעת אביה.