תשובות הריב״ש · חלק קכ״ז סימן ה׳

ועתה יש לעיין במה שאמר אחר כתיבת הגט וחתימתו קודם נתינתו כשהיה בוכה דודו על ענין נתינת הגט ואז אמר המגרש מה צורך לבכות אני נותנו בכח בזה הלשון יש לספק אם הוא בטול הגט או אם הוא מודעא על נתינתו כי אם הוא בטול הגט לדעת הרמב"ם ז"ל שסובר שאחר שנכתב הגט יכול לבטלו ואינו מגרש בו לעולם ואם רצה לגרש צריך לכתוב גט אחר הנה זה רע ומר לאשה כי לא יועיל בזה מה שבטל אחר כן כל מודעא וכל דבור כיון שכבר נתבטל הגט וגרש בו. אמנם בזה אפשר לומר שמפני דבור זה לא נתבטל הגט לפי שלא נתכוון אלא להשקיט דודו שהי' בוכה על הגרושין ודמי קצת למאי דאמרי' בפ' איזהו נשך (בבא מציעא סו.) ההוא שכיב מרע דהוה יהיב גיטא לדביתהו אתנגיד ואתנח אמרה ליה דביתהו אמאי מתנחת אי קיימת דידך אנא ואמרינן התם דפטומי מילי בעלמא הוא כי אם זה היה אומר כדי לבטל הגט או למסור מודעא על נתינתו היה אומר כן ומוסר דבריו לעדים בפירוש והלשון המוזכר בערכין כך הוא מאן דמסר מודעא אגיטא מודעיה מודעא נראה מזה הלשון שצריך שימסור דבריו לעדים וכן ממ"ש (ב"ב מ.) מודעא בפני ב' ואין צריך לומר כתובו הודא' בפני שנים וצריך לומ' כתובו הנה שדמו מודע' להודא' שצריך לומר אתם עדי אלא שבמודע' א"צ לומר כתוב. גם כי לשון בכח אינו לשון ברור שיהיה ר"ל שהוא אנוס על הגט רק לומר שנותנו בכח מה שמחוייב עליו לגרשה מפני שידע בעצמו שאינו יכול ומצוה עליו להוציאה שלא לבטל עונתה וכמו שבאר הוא עצמו את כונתו כשאמר לו מיד רבי יצחק הממונה על הגרושין מה רצונך לומר כי אין כאן כח ואין מי שיכריח אותך בזה לא שוטר ולא מושל אם תרצה לתת אותו ברצון תתנהו ואם לאו אל תתנהו והוא השיב כי רצונו לומר כי מאחר שהיא אינה רוצה אותו הוא אינו רוצה אותה כלומר כי מאחר שהיא אינה רוצה אותו ומקפדת על בטול עונתה גם הוא אינו רוצה אותה וחפץ בגרושין ומן הדין יכול הוא לבאר דבריו כדאמר' בפ' חזקת (בבא בתרא לא.) גבי זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה דקיי"ל התם דאי הדר אמר אין דאבהתך היא וזבנתה מינך והאי דאמרי לך דאבהתי דסמיכנא עלה כדאבהתי דטוען וחוזר וטוען אע"פ שאמר זה לאחר שבאו עדים שהיתה של אבותיו של האחר וכ"ש בנדון זה שאפי' אם היתה מודעא ברורה יכול לבטלה אין צריך לומר כשאינה ברורה שיכול לברר כונתו וכן שנינו בפ' שני דנדרים (יח:) סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל וכו' נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים נדר בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבנות מלכים הרי עצמי קרבן ואמר לא אמרתי אלא בעצם שהנחתי לי להיות נודר בו אמר קונם אשתי נהנית לי ואמר לא אמרתי אלא באשתי הראשונה שגרשתי וכו' ומפרש בגמ' שאין צריכין שאלה לחכם לפי שהוא יכול לבאר דבריו אע"פ שמבאר אותן בפירוש זר שאינו נראה לשומעים וגם שאומר זה לאחר זמן כ"ש בנדון זה שבאר דבריו מיד ובבאור בלתי זר שהרי אין לשון בכח שהזכיר מוכרח היות כונתו שאונסין אותו בגופו או בממונו אבל אפשר ונכון שיהיה כונתו שהוא מוכרח לתת הגט ברצון מחמת חיוב המצוה שעליו מפני קפידת אשתו או מפני תועלתו בעד המעות שנותנין לו בעבורו אשר הוא צריך להם בהכרח וכבר אמרו ז"ל בפרקא בתרא דע"ז (עב.) גבי ההוא גברא דאמר לחבריה אי מזבנינא לה להאי ארעא לדידך מזבנינא לה במאה אזל זבנה במאה ועשרים ואסיקנא התם דלא קנה קמא דהאי זוזי אנסוה כלומר לא היה מוכרח אלא מפני שנתנו לו יותר משוויה וזה קראו אונס על צד ההשאלה אבל מכירה ברצון היתה אל האחרון וכן י"ל בנדון זה. ועוד נראה ברור כי אפי' הרמב"ם ז"ל שסובר שיכול לבטל הגט אחר כתיבה אע"פ שנכתב כתקנו ובכשרות זהו כשאומר בפי' שהוא מבטל גופו של גט ואומר יהא כחרם או יהיה בטל או לא יועיל או לא יתיר או אחד מן הלשונות הנזכרים בגמ' במבטל הגט אבל זה שלא אמר לשון בבטול הגט עצמו רק שאמר על הנתינה שהוא נותנו בכח אף אם היה אומר בפי' שאונסין אותו על הנתינה אין זה בטול על הגט עצמו שלא יוכל לחזור ולגרש בו אלא מסירת מודעא היא על הנתינה וגופו של גט אינו בטל שכמו שאם הגט הוא ביד השליח ואמר יהא כחרם או יהא בטל אנו תולין שלא בטל הגט עצמו אלא שליחות השליח ויכול לחזור ולגרש בו כרב נחמן דקיי"ל כוותיה ה"נ בשאינו ביד שליח אין הגט בטל אלא א"כ בטלו בפירוש בלשון שיהיה מבואר שכוונתו על הגט עצמו אבל כל היכא דאיכא למתלי שלא בטל גופו של גט תלינן ויכול לחזור ולגרש בו. אמנם רש"י ז"ל והתוס' והרמב"ן והרשב"א ז"ל וכל האחרונים ז"ל כלם סוברין שהגט כיון שנכתב כהלכתו אינו יכול לבטלו ולעולם יכול לגרש בו אלא שאם מסר מודעא על נתינתו מבטל המודעא ומגרש בו לפי שהם גורסין בפ' השולח (גיטין לב:) ובקדושין פרק האומר (נט:) נהי דבטליה מתורת שליח גיטא גופא מי קא בטיל והם מפרשים שר"ל אי אפשר לבטלו ואפי' בטלו בפי' מאחר שנכתב כהלכתו ואע"פ שכתבו שראוי להחמיר זהו לכתחלה אבל בדיעבד כשר אפי' בטלו בפירוש ובנדון זה שלא בטלו בפי' כשר אפילו לכתחלה. ועוד י"ל שאף אם היינו אומרים שהלשון שאמר שהוא נותנו בכח יהיה כונתו שהוא אנום ומוסר מודעא על זה עדיין י"ל שאין מודעא זו כלום לפי שאפי' כתבו לו העדים שטר ממודעא זו אינה כלום לפי שהיו צריכין לכתוב בה שהם יודעין באונסו כדאמרינן בפ' חזקת (בבא בתרא מ:) אמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן באונסיה דפלוני לאו מודעא היא ואמרינן התם מודעא דמאי אי דגיטא ומתנתא גלויי מילתא בעלמא היא אלא דזביני וכו' ופירש רש"י ז"ל בפירושיו דבגיטא ומתנה כיון שאינו מקבל ממון בגט או מתנה גלויי מילתא בעלמא הוא שהוא אנוס שאם לא היה אנוס מה לו לגרש או לתת ולמסור מודעא עליהם לא יגרש ולא ימסור מודעא דלא דמי לזביני דהתם איכא למימר שהוא צריך למעות ומוכר ברצון ומוסר מודעא כדי שכשיהיו לו מעות יאמר לבטל המכר ולזה אין מאמינים אותו שיהיה אנוס וצריך שידעו העדים באונסו ואי לא כתבי הכי לאו מודעא היא זהו תורף פירושו וכן עיקר. וא"כ בנדון זה שלוקח ממון בגט זה הדר הוה ליה כזביני ואין מודעתו כלום כל שלא כתבו העדים במודעא אנן ידעינן באונסיה ובדבור זה שאמר שהוא נותנו בכח לא ידעו באונסו אותן העדים ששמעו דברים אלו אדרבא ידעו שאינו אנוס ולכן אין דבורו כלום לבטל נתינת הגט ולא שאני אומר שיהיה זה כזביני ממש מפני המעות שמקבל על נתינתו שנאמר אף אם יהיה אנוס דאגב אונסיה וזוזי גמר ומגרש כמו שאנו אומרים כן בזביני דתלוה וזבין זביניה זביני דאגב אונסיה וזוזי גמר ומקנה דהכא איכא טעמא אחרינא דליכא למימר בשום פנים שיהיה מן הדין לכוף האיש לקבל מעות ושיגרש את אשתו וכיון שאינו מן הדין אם עשה כן הרי הוא גט מעושה שלא כדין ועוד דאפי' בזביני הסכימו המפרשים ז"ל דלא אמרינן תלוה וזבין זביניה זביני אלא כשנתנו לו כל שווי הקרקע אבל בפחות משוויו לא שאין לומר בשום פנים שאם אונסין אותו למכור קרקע שוה אלף זוז בדינר דאגב אונסיה וזוזי גמר ומקנה ואע"ג דתלוה ואקדישה קדושיה קדושין אי לאו משום טעמא דהוא עשה שלא כהוגן כדאסיק רב אשי (ב"ב מח:) אע"פ שהיא מתקדשת בפרוטה דשאני אשה שכך דרך כל הנשים להתקדש בפרוטה וגם שהבעל מתחייב לה בשאר כסות ועונה וגם דאתתא בכל דהו ניחא לה אבל לכוף האיש לגרש אשתו בקבלת מעות לא נאמר אגב אונסא וזוזי גמר ומגרש ואפי' בכל ממון שבעולם דאין דמים לאשה. אמנם אני אומר דכל שמקבל מעות בגרושין דמי לזביני לענין שאם ימסור מודע' צריך שידעו העדי' באונסו ואי לא מודעיה לאו מודעא דכיון שמקבל מעות מעתה לאו גלויי מילתא הוא וא"כ אין כאן מודעא כלל ולא היה צריך בזה לבטל מודעא כיון שמגרש ברצון מפני תועלת המעות כי מי שמגרש ברצון אינו צריך לבטל מודעא כמש"כ בספר אה"ע אלא שנהגו כן לרוחא דמילתא אם שמא מסר מודעא בסתר. אמנם כבר אמר לו ר' יצחק בר"מ הממונ' על נתינת זה הגט קודם נתינתו שיתננו ברצון בבטול כל מודע' וכל דבור שאמר כנגד הגט והוא ענה הן כמו שהעידו בשטר שחתמו ה"ר יצחק ב"ר מתתיה ושני העדים שהוזמנו על כתיבת הגט ומסירתו והם שמואל ב"ר בנימין ומנחם בר ר' אברהם זולתי שזה העד החתום באחרונה אמר בחתימתו שהוא מעיד על הכל זולתי שאינו זוכר בטוב אם השיב המגרש הן על בטולי המודעות שהיה בשעת נתינת הגט והנה נשארו שני עדים בבטול כל מודעי ה"ר יצחק הממונה ושמואל ב"ר בנימין ובזה די לבטול כל מודעי כי כיון שהמגרש השיב הן הרי זה הודאה לבטול המודעות שהרי בכל מקום הן הוא הודאה לדבר ואפי' האומר לחבירו הכיני ופצעני או קרע כסותי ושבר את כדי ואמר לו חבירו על מנת לפטור והוא אמר הן הרי זה פטור וכן אפי' אמר לאו כמתמה הרי הוא כאלו אמר הן ופטור כדאיתא בסוף פ' החובל (בבא קמא צג.) והחתימות שעשו שבתי ב"ר יחיאל ואליהו ב"ר מצליח בכ"ט יום לירח אלול שנת קנ"ט ומעידים שהם שאלו לר' שמואל ב"ר בנימין ולר' מנחם ב"ר אברהם עדי הגט לכל אחד בפני עצמו ושהם ספרו להם הדברים לפי תומם כי המגרש אמר לר' יצחק ב"ר מתתיה כי לעולם לא יתנהו ברצון אדרבה הוא נותנו בכח ובאונס וכמו מוכרח נגד רצונו ואז אמר לו ר' יצחק בר ר' מתתיה ומרת פירנא שלא יתנוהו בדעת זה אלא ברצון טוב והוא לא השיב דבר ולא היה דבור אחר ביניהם אלא שנתן הגט ואמר הא לך גיטיך ולא בטל שום מודעא בשעת נתינת הגט ואני שבתי ואליהו מה ששמענו מפי עדי הגט כתבנו וחתמנו ובו חתמו שבתי ואליהו וחתם אחריהם אחד מעדי הגט בלשון הזה אני שמואל ב"ר בנימין מודה ומקיים ומאשר כל מה שכתוב למעלה ע"כ. אלו החתימות הם חספא בעלמא כי שבתי ואליהו לא היו שלשה והם ב"ד שיהו מקבלי עדות עדי הגט וגם לפי דבריהם העדים ההם לא העידו בתורת עדות רק ספור דברים כמסיחים לפי תומם וא"כ שבתי ואליהו הם כעד מפי עד ואין ממש בחתימתן. גם מה שחתם שמואל ב"ר בנימין אין כאן שום עדות כי הוא לא העיד כלום אלא שהודה מה שהעידו הם שהוא אמר להם הדברים שכתבו כמספר דברים ולא שיאמרו שכך היה המעשה כי אפשר שהוא כחש להם שהרי לא היו הם דיינים שיעיד לפניהם בתורת עדות. ועוד שאפי' היתה חתימת שמואל זה עדות גמורה על מעשה הגט הנה כיון שחתימת שבתי ואליהו אינה כלום נשארה חתימת שמואל זה לבדה והוה ליה עד א' בשטר שאינו כלום ויש לסמוך בזה על הירושלמי שהביא הרמב"ן ז"ל בחדושיו בפ' גט פשוט וז"ל הירושלמי בפרק האשה שנתאלמנה ר' חגי אומר ר' זעירא בעי עד א' בפה ועד א' בכתב מהו שיצטרפו ועד א' בכתב כלום הוא לכן צריכה בשהיו שנים מצאו לקיים כתב ידו של ראשון ולא מצאו לקיים כתב ידו של שני ר' מונא בעי עד אחד בכתב מהו לזוקקו לשבועה ועד א' בכתב כלום הוא לכן צריכה בשהיו שנים מצאו לקיים כתב ידו של זה ולא מצאו לקיים כתב ידו של זה ע"כ. הנה שלפי הירושלמי עד א' בשטר אינו כלום ואפי' לשבועה אינו זוקק אא"כ היו שנים חתומים בו שהרי חתם בשטר גמור והרמב"ן ז"ל כתב שיש לסמוך על הירושלמי והרמב"ם ז"ל שכתב סתם עד א' בשטר ועד א' על פה מצטרפין ובפ' י"ד מהלכות מלוה כתב שזוקק לשבועה השיג עליו ה"ר משה הכהן ז"ל בהשגותיו וז"ל תמה למה לא פסק כדברי הירושלמי שהקשה על זה עד א' בכתב כלום הוא ומוקים לה כגון שהיו שנים ויכולים לקיים דברי הא' ואין יכולין לקיים דברי השני ע"כ. ואף אם יש חולקים יש לסמוך על הירושלמי בנדון זה שכבר נשאת ועוד י"ל בנדון זה דכיון שלא חתם בצואת הבעל שהוא בעל דבר וגם לא מסר בידו השטר הו"ל מפיהם ולא מפי כתבם ולכן בנדון זה אין חתימת שמואל ב"ר בנימין כלום וכ"ש שחזר בו ונתן אמתלא לדבריו שחתם מפני האיומים וההפחדה שהיו עושין לו לחתוך ידו על ידי מסירות ונראה שהמפחידו היה גברא אלמא ואיש זרוע אין פחד אלהים לנגד עיניו ולא יבצר ממנו לעשות מסירות ומעשיו אלה מוכיחין. ועוד אפשר שאף הרמב"ם ז"ל יודה דעד א' בשטר יכול לחזור בו ולא הוי כמו שנחקרה עדותו בב"ד דדוקא בשנים אמרו כן וזה שאמרתי הוא אף אם חתימת שמואל ב"ר בנימין זאת קדמה לחתימה שחתם עם ר' יצחק הממונה על הגט שהעידו שהמגרש השיב הן בבטול המודעא אבל אם אותה חתימה קדמה לזאת אין צריך לזה דלית דין ולית דיין שכיון שהגיד בעדות שלמה בשטר גמור שוב אינו חוזר ומגיד אף אם חתם שניה בתורת עדות גמורה ובשטר שלם: