תשובות הריב״ש · חלק קכ״ז סימן ד׳

ולנדון שלפנינו באשה זו שטוענת על בעלה שאין לו גבורת אנשים ושכבר שהתה עמו בייחוד שמנה חדשים רצופים ואחר זמן זה שני חדשים אחרים ועדיין היא בתולה כיון שלא טענה כן בב"ד ובפני בעלה אינה נאמנת ואין כופין הבעל להוציא לפי שהיא צריכה לבא לפני ב"ד ושתאמר כן בפני בעלה וב"ד יחקרו את שניהם על טענתם ובאין לה דרך בקשה ואומרים לה תני דעתך על בעליך שמא מתוך איבה אי אתם נכנסין לחדר או שמא שומטת כר מתחתיו ועושין להם סעודה שמא מתוך שמחה ומאכל ומשתה יתנו דעתם זה על זה וכמ"ש בירושלמי יעשה סעודה ויפייס וכ"ש בתולה שצריך להמתין זמן וזמנים כי יש בחורי' שאינם יכולי' בבתולה אם מחמת חולשת מזגם וצריכין לרופא יעשה להם תרופות שהרי אפי' הזקן שסר כחו יש לו רפואה כדאמר ר"י הן הן החזירוני לנערותי כדאיתא בפ' מי שאחזו (גיטין ע.) ובפרק שמנה שרצים (שבת קיא.) וגס סריס חמה שהוא לקוי ממעי אמו שנינו בפ' הערל (יבמות עט:) שיש לו רפואה אם מפני רכות שנותם וכשיגדלו יוסיפו אומץ אם מפני שיש בתולות שפתחן סגור חותם צר וצריכות לאשה חכמה תפתח אותו באיזמל ואין זה גנאי להם שהרי אמרו חכמינו ז"ל בפ' ד' אחין (יבמות לד:) תמר באצבע מיעכה כדי שתתעבר מיהודה בביאה ראשונה כי היתה עדיין בתול' דער ואונן שלא כדרכן שמשו וכן אמרו שם מעוכות של בית רבי תמר שמן ודרך בנות ישראל הצנועות הוא לסבול דבר זה לא שיבואו לפני ב"ד לתבוע פרוד חבורן ולומר שאינו יכול ושאין לו כח אנשים גם כי אם הבתולה רכת שנים כשתגדל יהיה פתחה פתוח לפי שהבוגרת פתחה פתוח שהרי דמו אותה בפ"ק דכתובות (יא:) למוכת עץ שאמרו בירושלמי הפתח פתוח בין בעץ בין באדם ובפ' אלו נערות (כתובות לו.) אמרו שהבוגרת אין להטענת בתולים בטוען טענת פתח פתוח כפי גרסת רש"י והר"ם ז"ל וכיון שהבוגרת פתחה פתוח כל שתגדל בבגרות יהיה יותר פתוח ותדמה לבעולה ואז יוכל לבא עליה כדרך כל הארץ ובכל אלו הדרכי' יוכלו הדיינין לדבר על לבה ולרצותה למען ידובקו יתלכדו ולא יתפרדו לפי שקשין גרושין אמנם אם היא תאמץ לבבה ולא תרצה להיות עמו עוד אין חוסמין אותה כל שאמרה כן בב"ד ובפני בעלה ויוציא ויתן כתובה דומיא דהמדיר את אשתו מתשמיש המטה דאמרינן עלה בגמ' בפ' אע"פ (כתובות סא:) יוציא ויתן כתובה לא שיהיו כופין אותו על הגט שכבר הסכימו כל האחרונים ז"ל דבכל מקום שאמרו יוציא ויתן כתובה אין כופין על הגט אבל כופין על הכתובה ומבקשין על הגט ואומרין לו שהוא חייב להוציא ואם לא יוציא אין רוח חכמים נוחה הימנו ושרי למקרייה עבריינא אבל לעולם אין כופין אותו על הגט לא בשוטים ולא בשמתא זולתי באותן ששנינו בפרק המדיר (כתובות עז.) ואלו שכופין אותן להוציא מוכה שחין וכו' וכן בשהתה עמו י' שנים ולא ילדה כדמפרש התם וכן בההיא דאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה משמע התם דבכפיה קאמר וכן הוא בירושלמי דסבירא להו כרב ואמרו עלה מפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לא כל שכן. וגם בזו פסק הרי"ף ז"ל כשמואל דאמר עד שאתה כופה אות להוציא תכפה אותו לזון. ויש שרוצין להוכיח מכאן דכל היכא דאמרינן יוציא ויתן כתובה כפיה ממש על הגט קאמר דהא רב לא קאמר אלא יוציא ויתן כתובה ומשמע ליה לשמואל דכפיה ממש קאמר ואין זה נכון דלפעמים יש בלשון כזה כפיה על הגט ולפעמי' כפיה על הכתוב' ומבקשין על הגט דהא לישנא משמע הכי ומשמע הכי אלא דשמואל ידע דרב כפיה ממש בעי מימר משום טעמ' דירוש' מפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לא כ"ש וכ"ה בירוש' שהקשו שם על הא דאמר שמואל אין מעשין אלא לפסולות והא תנינן המדיר את אשתו וכו' עד יוציא ויתן כתובה כלומר כולי פרקין דהמדיר קתני יוציא ויתן כתובה וקס"ד שכופין ופריק שמענו שמוציא שמענו שכופין פי' בתמיהה כלומ' בהנהו לא תני אלא יוציא ויתן כתוב' ופיר' כופין על הכתוב' ומבקשין על הגט אבל אין כופין על הגט וה"נ משמע מדאמרינן ביבמו' (סד.) בההיא דשהתה עמו י' שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה ואי האי לישנא בכפיה על הגט משמע לעולם היכי פליגי עלה בפ' המדיר (כתובות עז.) שמואל ורב תחליפא אי כופין להוציא או לא הא מתני' היא אלא האי לישנא משמע הכי ומשמע הכי ואינהו פליגי בפירוש' דמתניתין הילכך כל דלא מפרש ביה כופין אין כופין על הגט דמספק לא שרינן אשת איש לעלמא שהרי גט מעושה בישראל נמי פסול אלא שכופין ליתן כתובה כיון דמשעבד לה ומבקשים ליתן גט ואי לא בעי לא משמתינן ליה דאין לך כפיה גדולה מזו וכ"כ ר"ת ז"ל בתשו' דליכא עליה אלא מצוה דרבנן כדי שלא תעגן שאומרים לו לגרש ואי לא עבדי רבנן הרחקה מיניה וכן כתב הרמב"ן ז"ל וכי תימא מאי שנא דהמדיר את אשתו מתשמיש המטה אין כופין על הגט ובנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו לחלוץ ותירץ הרמב"ן ז"ל דשאני ההיא דכיון שנאסרה בחיי בעלה לא נראית לו מעולם ליבום אלא חליצה חלה עליו מתחלה אלא שכשנתכונה לכך קונסין אותה ואין כופין אלא מבקשין אי נמי דבחליצה הקלו יותר מן הגט וכ"כ הרא"ש ז"ל בשם ר"ח ז"ל (בפ' הבא על יבמתו) דמשום תשמיש לחודיה או משום מזונות לחודיהו אין כופין אלא מבקשין והא דאמרינן בפ' החולץ (יבמות לט.) חוזרין אצל גדול למכפיה לכנוס או לפטור היינו משום שמונע ממנה כל עניני אישות וכן הכריע הרא"ש ז"ל שבלא ראיה ברורה אין לעשות כפייה שלא יהא גט מעושה וכ"כ בספר אה"ע גם הרשב"א ז"ל כ' בתשובה שהטוענת על בעלה שאינו יכול לשמש כלל כדרך כל הארץ שהיא נאמנת ומ"מ ב"ד באין עליה דרך בקשה וכו' ואם היא אינה שומעת להם בכך אלא שרוצה להתגרש על כל פנים מפני טענה זו מבקשין מן הבעל לגרש ואם לא רצה לגרש כופין אותו ליתן כתובה אבל אין כופין אותו ליתן גט אלא יכול ב"ד לאיים עליו בדברי' בלבד ובלבד שלא ינדה ולא יכה ולא יצער אותו בגופו ויש מגדולי רבני צרפת שהורו שאפילו דין זה שאנו דנין שמבקשין מן הבעל ליתן גט ואם לא רצה שכופין אותו ליתן כתובה לא נאמרו הדברים אלא כשהיא אינה תובעת אלא הגרושין ואינה מזכרת פרעון הכתובה אבל אם אמרה אינו יכול לשמש ועל כן אני רוצה שיגרש אותי ויתן לי כתובתי בזו אינה נאמנת ואין שומעין לה כלל דכיון שהזכירה פרעון הכתוב' אנו חוששין שמא עיניה נתנה באחר ועל כן מעיזה פני' בפני בעלה ותובעת כתובתה כדי שתנשא באותו ממון לאותו שנתנה בו עיניה כל זה כ' הרשב"א ז"ל בתשו'. ומכל מש"כ הוא מבואר שכיון שלא טענה כן בפני בעלה וב"ד אין לה עליו דין כפיה לא בגט ולא בכתובה ואם מפני מה שפרסמה טענתה לרבים והכל יודעים דברי ריבם אין זה כאלו אמרה זה בב"ד בפני בעלה שהרי שלא בפני בעלה מעיזה ומעיזה ואדרבה אפי' תאמר כן אחר זה בב"ד בפני בעלה גריעא טענתה קצת שאולי עתה מעיזה אפילו בפני בעלה להחזיק דבריה שפרסמה לרבים שלא בפני בעלה. אבל מה שהיו הב"ד יכולין לעשות לה לכוף הבעל לשוב ולהיות אצלה ולישן עמה בקרוב בשר ולקיים מצות עונה כפי כחו כמו שהיו יכולין לעכבו שלא יצא מן העיר בזולת רשותה בעד מצות עונה שהוא מחוייב בה מן התור' ואם לא רצה לשוב במצות הב"ד מנדין אותו כמו שמנדין מן הדין לגברא דלא ציית דינא וכ"ש שעובר על ד"ת אע"פ שאין לוקין על לאו של עונתה לא יגרע לפי שהוא לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו מ"מ מנדין אותו או מכין אותו עד שיקבל עליו לקיימ' ואם הוא מעצמו כדי להנצל מזה יגרש אין זה מעושה שהרי אין ב"ד כופין אותו על הגט כלל אלא לקיים מצות עונה כפי יכלתו כמו שחובה עליו מן הדין והרי זה כמי שהיו נושין בו ממון והי' תפוס בבית הסוהר בעד החוב ההוא ואמרו לו קרובי אשתו אם תגרש אשתך נפרע אנחנו בעדך החוב ההוא ותצא ממאסרך והוא נתרצה בזה וגרש מרצונו היאמר אדם שזה יהיה גט מעושה מפני שעשה זה כדי לצאת מבית הסהר לא שהרי לא היה תפוס כדי שיגרש אלא בעד חובו והגט אינו מעושה אלא מרוצה וכתב בס' אה"ע שנשאל הרא"ש ז"ל באשה שיראה מבעלה שילך לארץ אחרת ושואלת שיגרשנ' או שישבע לה שלא ילך והשיב אם ידוע שדעתו לילך ישביעוהו שלא ילך או יכפוהו שיגרשנה לזמן קודם שילך ע"כ. הנה שכיון שאומרים לו או תעשה המוטל עליך מן הדין או תגרשנה אין זה כפיה על הגט במוחלט אלא שכופין אותו על מה שיש לו לעשות מן הדין ואם יגרשנה יפטר עם היות שהרב ז"ל עצמו סובר שלעולם אין כופין על הגט אלא באותן שהזכירו כן חכמים בפירוש כמ"ש בסמוך ולזה מה שעכבו קרובי האשה הכרוז שהיה רוצה לעשות אבי הבעל כדי להעתיק דירתו מן העיר אין זה אונס כלל על הבעל כדי לגרש אף אם אינו מן הדין לעכב האב בעד הבן שאין אדם נתפס על חברו אלא בארנון וגלגלת מ"מ אין זה אונס לבן מכמה טעמים. חדא שאף אם נאמר שהאונס הנעשה לאב הוא כמו אם נעשה לבן דומיא דמאי דאמרינן בפ' ד' נדרים (נדרים כז.) דחשבינן נדרי אונסין חלה הוא או שחלה בנו וה"ה לחלה אביו שהרי חייב לשמשו בחליו זהו באונס גדול כמו חולי אבל לעכבו שלא יצא מן העיר לפי שהיו חושבים שכוונתו להרחיק נדוד עם בנו כדי לעגן האשה או שתתן להם הון רב כפר נפשה אין זה אונס על הגט אלא להציל האשה ממועצותיו ושיבא הבן לעשות לה דין בפני דייני ישראל כמו שהיו מבקשין מהם כמה פעמים בפני רבים כמו שנראה בשאלה. ועוד שגם לבן עצמו אם היה בעיר והיה רוצה לעשות כרוז כזה היו יכולין לעכבו ולא היה זה אונס אלא דין וא"כ אין העכבה ההיא ראויה להקרא אונס כשעושין אותה לאב יותר משאם היו עושין אותה לבן עצמו. ועוד שאין העכבה אונס של כלום שבעבורו יגרש זה את אשתו שהרי אף אם יצוה לו האב לגרש את אשתו איננו חייב לקיים מצותו בזה שהרי אם יאמר לו אביו עבור על דברי תורה או על דברי חכמים אין לו לעשות מצותו ואין זה בכלל כבוד האב ויראתו לגרש את אשתו שקשין גירושין שהרי התירו לדוד ליחד ולא התירו לו לגרש כדאיתא במסכת סנהדרין (כב.) ולזה אין לבעל לתלות אונסו במצות אביו. ועוד שכבר נראה מכונת האב שלא היתה כונתו לצאת מן העיר אלא כדי להרע לאשה לא שהיה לו רצון אחר לצאת מן העיר ההיא שהרי הוכיח סופו שכשבא בנו ודברו בפשרה הלך הוא מעצמו לבטל הכרוז ושאין רצונו להעתיק דירתו מן העיר. ועוד שכיון שהיה יכול ללכת לחצר ולטעון כנגד מעכבי הכרוז כמו שהוא מנהג בארץ לשמוע טענות המעוכב ואם הדין עמו מבטלין העכבה ומקיימין הכרוז וזה לא הלך בכל אותו הזמן כבר נראה שאין לו חשש בדבר כדאמרינן בגיטין (נח:) אין אנפרות בבבל דכיון דאיכא בי דוואר ולא אזיל קביל אימר אחולי אחיל. ומטעם זה היה אומר רבה ורב יוסף (ב"ב מ.) דלא כתבינן מודעא אלא אמאן דלא ציית דינא דאם האנס גברא דציית דינא ואמרינן ליה תא קום עליה בדינא דכיון דציית דינא אין זה אונס שהרי בידך להשמט מן האונס ואביי ורבא דאמרי דאפי' עלאי ועלך משום דזמנין דלא מתרמי ליה ולא מיכנפי ליה בי דינא ואפילו לאביי ורבא בנדון זה ליכא למימר הכי שהרי אין מעכבים את הכרוז אלא על פי החצר ולעולם הם מזומנים לשמוע טענותיו. עוד כתב הרמב"ן ז"ל בשם אחרים טעם אחר לסברת אביי ורבא דכיון שאין ב"ד יכולין להצילו אלא מחמת שהוא ציית דינא ואי בעי לא ציית אונס הוא ובנדון זה ליכא למימר הכי דע"כ של מעכב ציית לחצר והוא ז"ל פירשה בגיטא ומתנתא וגם במודעא שמסר הבעל באנקו"נא כשהלך שם אביו להביאו לעיר פאט"ו אשר שם נקראו הדיינין על ענין טענות האשה עם בעלה לא הזכיר הבעל כלל במודעא ההיא ענין עכבת הכרוז שעשו קרובי האשה לאביו ואם ידע כבר בזה אבל נראה מן המודעא ההיא שאינו אנוס כלל ממה שעשו קודם מסירת המודעא ההיא אלא שהוא חושש ומפחד פן יעשו לו בעתיד כח בעל כרחו שיתן הגט ולכן הוא אומר בפניהם שאם יעשה לו שום כח או אם יהיה מוכרח ליתן הגט שהוא מבטל מעכשיו כל גט שיכתוב לה וכו' והנה לפי לשון מודעא זו כיון שלא הכריחוהו לא על כתיבת הגט ולא על נתינתו כי לא באו לפני הדיינים שבררו להם על טענתם אבל הוא ואביו מעצמם רצו בפשרה ובחרו בה שתתן לו האשה ארבע מאות דוקא"טי ויתן הגט ברצון ונתנו לבעל מיד מאתים והמאתים האחרים נתנו ליד השליש אשר בחר בו עם היות שכת האשה היו חפצים שינסו עוד בקיום החבור והבעל לא רצה ובחר בגרושין הנה המודעא אינה כלום אף אם לא בטלה בפירוש שהרי אף אם נודה שהבעל יכול לבטל הגט קודם כתיבתו אף בזולת אונס כדברי הרמב"ם ז"ל ואחרים זה היה אם בטלו במוחלט אבל זה לא בטלו אלא אם יכריחוהו והנה לא הכריחוהו ואין כאן בטול על הגט ועוד כיון שקודם כתיבת הגט בטל כל המודעות בלשון כולל הרי כל המודעות בטלות ואפילו מסר מודעא על הבטול בלשון כולל כל הבטולין הנה כיון שבבטול המודעות אמר לשון כולל כל מודעות וכל דבר הגור' לבטל הגט הנה הולכין אחר דברי האחרון שכמו שבטול פרטי האחרון מועיל לבטל מודע' פרטית שקדמה לו כן בטול כללי מועיל לבטל מודעא כללית שקדמה לו וכמ"ש זה הרמב"ם ז"ל (בפ"ו מה' גרושין) גם הראשונים ז"ל הקלו יותר והסכימו שבטול המודעא תועיל לכל מודעא שקדמה מההיא דערכין (כא:) אמר רב ששת האי מאן דמסר מודעא אגיטא וכו' והרשב"א ז"ל כת' וז"ל ואני אומר לצאת ידי כל ספק שיבטל כל מודע' ועוד שיפסול כל עד שיעיד שמסר מודעא בפניו ואם תאמר מה יועיל לגבי איסורא אם יעידו וגם כבר העידו אנו אומר כל שהוא פוסל עדיו אף הוא מבטל מודעא לגמרי עד כאן לשונו. וכן נהגו בכל המקומות שהייתי בהם ברצלונ"ה סרקוסטה בלנסיאה וגם פה ולפי הנראה לא נהגו כן בארצות ההם רק לבטל בלשון כולל שיכלול כל מודעא וכל דבור וזה על דרך הרמב"ם ז"ל ואין ספק שבזה די ואין צריך לו' בזה שהביא בידו המודעא והראה אות' לרבי יצחק ב"ר מתתיה הממונה על עניני הגט וגם לעדי הגט ואמר שלכך גלה אותה להם לפי שדעתו לבטלה שאם לא כן היה מעלים אותה: