תשובות הריב״ש · חלק קכ״ז סימן ג׳

תשובה שנינו בפ' בתרא דנדרים (צ:) בראשונה היו אומרי' שלש נשים יוצאות ונועלות כתובה האומרת טמאה אלי לך השמים ביני לבינך נטולה אני מן היהודים חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה אלא האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה ונטולה אני מן היהודים יפר על חלקו ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים ואמרינן בגמ' איבעיא להו אמרה לבעל' גרשתני מהו אמר רב המנונא ת"ש האומרת טמאה אני לך ואפילו למשנה אחרונה דקתני דלא מהימנא התם הוא דמשקרה דידעה דבעלה לא ידע בה אבל גבי גרשתני דידע בה מהימנ' דחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ורבא פליג עליה התם ואמר אדרבה דאפילו למשנה ראשונה דמהימנא התם הוא דלא עבידא לבזויי נפשה אבל הכא דזמנין דתקיף לה מגברא מעיזה ומעיזה תו אמרילן התם מתיב רב משרשיא השמים ביני לבינך דמשנה א' תיובתיה דרבא והא הכא דלית לה כיסופא וקתני דמהימנא ומשני קסבר רבא התם כיון דלא סגי לה דלא אמרה אין יורה כחץ אי לא איתא כדקאמרה לא אמרה ליה השמים ביני לבינך הא משנה אחרונ' תהוי תיובתי' דרב המנונא דהא הכא דידעה היא דבעל' ידע בה וקתלי דלא מהימנ' קסבר רב המנונא הכא נמי היא גופה אמרה נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע ומשום הכי משקרה זו היא סוגית הגמרא ונראה מסוגיא זו דרבא דפליג עליה דרב המנונא וסבירא ליה דאשה מעיזה פניה בפני בעלה אפילו במידי דידע בה בעלה ואפי' למשנה ראשונה מפרש השמים ביני לבינך שאומרת שאינו נזקק לה כלל כמו שפירשו כן בירושלמי כמה דשמיא רחיקין מן ארעא הך אתתא רחיקא מן גברא כלומר שהוא פרוש ממנה וכן אמרו בהגדה שרה אמנו אמרה לאברהם אבינו השמים בינו לבינה שהרחיקה בשביל הגר ולמשנה אחרונה אינה נאמנת כמו שאינה נאמנ' לומר לבעלה גרשתני ולמשנה ראשונ' נאמנת משום מיגו דכיון דהו' סגי לה למי' אין יורה כחץ שלא תעיז בו ואומר' השמים בינו לבינה שמעיזה בו קושטא קאמרה ולרב המנונא פירוש השמים ביני לבינך ר"ל שאינו יורה כחץ והשמים יודעין מה שבינו לבינה כלומר שהוא דבר שבסתר ולזה אינה נאמנת למשנה אחרונ' דהא כיון דלא ידע בה בעלה משקרה והנה נראה מסוגיא זו דלרב המנונא אם היתה טוענת בדבר דידע בה בעלה כגון שטוענת שהוא פרוש ממנה ואינו נזקק לה כלל או שאין לו כח אנשים ישען על ביתו ולא יעמוד שהיא נאמנת כמו שהיא נאמנת לומר לבעלה גרשתני וקיי"ל כרב המנונא מדמקשינן בגיטין בפ' התקבל (גיטין סד:) גבי בעל אומר לגרושין ולהימנה מדרב המנונא ומתרצינן הני מילי היכא דליכא דקא מסייע לה אבל היכא דאיכא דמסייע לה מעיזה ומעיזה וכן נמי בכתוב' (כב:) מקשינן מינה גבי ב' אומרי' נתגרשה וב' אומרים לא נתגרשה ולהימנה מדרב המנונא וכו' וכן נמי ביבמות (קטז.) גבי היכי דמי קטטה ומדמקשי תלמודא מינה להדיא בכל דוכתא ש"מ דפשיטא להו דהכי הלכתא וכן פסקה הרי"ף ז"ל בכתובות ובגיטין וביבמות וכן הרמב"ן ז"ל בסוף הלכ' נדרים גם בסוף פ' המגרש (גיטין פט:) אמר ר"ה אשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר מקודשת וכדרב המנונא ושמואל פליג עליה ואמר דכי אתמר דרב המנונא בפניו אבל שלא בפניו מעיזה ומעיזה וקיי"ל כשמואל דדוקא בפניו נאמנת ולא שלא בפניו וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פ"ד מה"א ופי"ב מהלכות גרושין) וכ"ה הסכמת כל הפוסקים ז"ל ומה שקשה על סוגיא שהבאתי מפ' בתרא דנדרים מההיא דפ' הבא על יבמתו (יבמות סה.) גבי הוא אמר מינה והיא אמרה מיניה דאמר ר' אמי היא נאמנת משום דהיא קים לה ביורה כחץ והוא לא קים ליה דמשמע דטפי אית לן להימנה כשהוא לא ידע ההיא כבר תירצוה הרי"ף ז"ל בפ' הבא על יבמתו והרמב"ן ז"ל בהלכות נדרים דההיא דרבי אמי הי' אינה טוענת על בעלה שיוציאנה אלא הוא בא להוציאה מפני ששהתה עמו עשר שנים ולזה אין לחוש לעיניה נתנה באחר וטענתם היא על הכתובה לבד שרוצה להוציאה בלא כתובה באמרו שמניעת הלידה היא ממנה והיא אומרת שהיא ממנו שאינו יורה כחץ לדעת הרמב"ם ז"ל דאפילו הוא טוען בברי שאומר שמכיר בה שמתקשה בשעת תשמיש או שמתהפכת כדי שלא תתעבר אפ"ה היא נאמנת כיון שטוענת עליו שאינו יורה כחץ והיא יודעת בזה יותר ממנו ומה איכפת ליה עליה מאחר שאינו מוליד ולזה אינו יכול להפסידה כתובתה וההיא דנדרים היא תובעת אותו תוך י' שנים שיוציאנה לפי שאינו יורה כחץ ולזה אינה נאמנת למשנה אחרונה דחוששין שמא עיניה נתנה באחר אבל יעשו דרך בקשה וכתב הרמב"ם ז"ל (פרק ט"ו מה"א) שיעשו הדיינין פשרה ואומרים לה ראוי לך שתתנהגי עם בעליך עד שתשהי עשר שנים ולא תלדי ואחר תתבעי ומגלגלין עמה בדבר ואין כופין אותה לישב ולא דנין אותה דין מורדת אלא מאריכין בדבר הזה עד שיעשו פשרה עכ"ל ואפי' באה מחמת טענה אין כופין אותו להוציא תוך י' שנים דלא עדיפא טענתה זו לה שאינה חייבת בפו"ר ממנו שחייב בזה שאין כופין אותו להוציא עד לאחר עשר שנים אבל לאחר עשר ובאה מחמת טענה אז כופין אותו להוציא כמו שכופין לבעל מחמת בטול פריה ורביה ויתן לה עיקר כתובה וכן כתב זה הרמב"ם ז"ל (בפרק הנזכר):