תשובות הריב״ש · חלק ק״ז סימן ג׳

ומה שאמרת שהדין הזה שתוכל האלמנה לתפוס כמה אלפים למזונות ולהפקיע ירושת היורשים שהוא רחוק וזר בעיני השומעים וגם בעיניך יפלא אני אגלה לך טעם הדבר. כבר ידעת שמדין התלמוד אין מזונות האלמנה נגבין ממטלטלי דיתמי ואף לאחר תקנת הגאונים ז"ל שגובה מזונות מן המטלטלין עכ"ז אין מונעין אותם מן היתומים מה שלא תפסה מהן ויש להם רשות למכרם לכתחלה כמ"ש זה הרמב"ם ז"ל (פרק י"ח מהלכות אישות) וגם הקרקעות ג"כ אע"פ שבידה לעכב אותן מלמוכרן מ"מ אם קדמו ומכרו או משכנו אין מוציאין למזונות כמו שמבואר (בפ' מציאת האשה סט.) וא"כ הרי זכותה במזונות מופקע לגמרי ומה הועילו בתנאי ואת תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי וכו' ולזה ראו חכמים ליפות כחה במטלטלין שאפשר לתפסן שתועיל לה תפיסתה. ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר שלא נאמר בגמרא אלמנה שתפסה מטלטלין למזונותיה מה שתפסה תפסה אלא משום דמטלטלי דיתמי לא מישתעבדי לה בדינא דגמרא ולזה חשו להפסידה שהרי אם אין שם קרקע אבדה מזונותיה אבל בתר דתקינו הגאונים ז"ל שתזון מן המטלטלין אע"ג דלא תפסה מה לה לתפוס ולמנוע היתומים מלפקח ולישא וליתן בשלהם וכמו שאם אשת איש תפסה מטלטלין בחיי בעלה למזונות דמחיים הבעל מוציא אותן מידה שהרי הוא חייב לזונה אפי' ממטלטלי דמיניה אפי' מגלימא דעל כתפיה כך עתה כשתפסה מן היתומים כיון שגובה מזונותיה ממטלטלין שלהן כפי תקנת הגאונים ז"ל חזרו היתומים להיות כמו הבעל ומוציאין אותן מידה זולתי מה שצריכה למזונות ששה חדשים דקיי"ל שיכולה למכור קרקע לששה חדשים ולוקח מפרנס אחד לשלשים יום זה היה נ"ל מסברא אבל מה אעשה שלא מצאתי כן לאחד מן הראשונים והאחרונים ז"ל שיאמר כן אבל מלשון הרמב"ם ז"ל (פ' י"ח) נראה הפך מזה שכתב שאף לאחר תקנת הגאונים ז"ל אם הניח בעלה מטלטלין ולא תפסה אותן היורשין נוטלין אותן וכו' נראה מלשון זה שמה שתפסה אין נוטלין ולזה לא אסמוך על סברתי להוציא מידה ואני מבטל דעתי למעשה ואי פקח המוריש כשיהיה מסוכן ויצוה בנכסיו אם אין רצונו שתתפוס אלמנתו מטלטלין יביא לפניו יורשיו אם הם גדולים ואם הם קטנים יביא הרוצה למנות אפטרופוס עליהם וישימו כל המטלטלין והסחורות בתבות ובאוצרות ויסגירו הכל ויתן בידם המפתחות ולא יניח לאשה בידה רק מלבושיה ותכשיטיה ומה שצריך לה לתשמישה ואם לא עשה כן איהו הוא דאפסיד אנפשיה או שרצה שתהיה אשתו שולטת בנכסיו וכן אם נותן מתנה לאחרים ואין הקרקעות מספיקין לכתובה ולמקבלי מתנה ישים סך המתנה ביד שליש כדי שלא תשלח בו האשה יד ותתפוס למזונותיה וגם היורשים עצמם יכולין לסגור כל המטלטלין ולקחת המפתחות בין מיתה לקבורה בעוד שאין לה פנאי לתפסם ואם תמחה בידם האלמנה יעשו זה ע"י ב"ד ואם לא עשו כן אינהו דאפסידו אנפשייהו ואם היתומים קטנים יש לב"ד לעשות כן מעצמם לתועלת היתומים. ודע כי הנכסים שהם בבית הבעל אע"פ שכשמת הבעל נשארו הנכסים בידה ואוהלים כאשר המה אין זו תפיסה של כלום שכל תופס צריך תפיסה גמורה שיקנה הדבר באחת מדרכי הקניות אלא שאין צריך לדעת אחרת מקנה כמ"ש (בפ' הכותב פה.) גבי עובדא דיימר בר חשו אזלו תפסוה אינהו רב פפא ממלח מלוחי ורב הונא בדר"י מתח לה באשלא מר אמר אנא קנינא לה לכולה ומר אמר אנא קנינא לה לכולה וא"כ הבית והתבות והמטלטלין הכל ברשות היורשין ואינה נקראת תופסת מפני תפיסת המפתחו' שאין מסירת מפתח קונה וכ"ש תפיסתו ולכן אי פקח הדיין וזריז ראוי לו שילך בפתע פתאום לבית המוריש ויראה הנכסים ואם לא עשתה בהם תפיסה המועלת לקנות יחזיקו היורשין והמקבלי מתנה בעד זכותם בענין שלא תוכל האלמנה להפקיע זכותם עוד ועוד צריך בתפיסה זו שתתפוס היא בעצמה ולא ע"י אחר ואפילו עשאתו שליח לתפוס בעדה משו' דקיי"ל התופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה והוכיחו המפרשים ז"ל מההוא עובדא דיימר בר חשו דאפי' בשעשאו שליח לא קנה וכאן הרי יש חוב לבעלי המתנה בתפיסה זו כיון שהנכסים היו מספיקין לכלם אם לא מחמת תפיסה גם כשאין חב לאחרים שקנה דעת הרא"ה ז"ל דדוקא בשעשאו שליח בפירוש לתפוס אבל אם אמר לו גבה חובי אינו רשאי לתפום: