תשובות הריב״ש · חלק ק״ד סימן ב׳

תשובה רואה אני בטענות הטוען בעד היבמה שהם טענות של רמאות כי איך אפשר שאחרי שהוא לא רצה לתת הנדוניא אלא במטלטלין כלה למען תהיה תחת רשות בתו ומלבד הנדוניא הביא הבעל תכשיטין לה וחפציו וספריו וזה מפורסם בקהל שיטעון שלא נשאר בבית זולתי דבר מועט והלא לא יצא עליו שם גנבה בעיר ואם הוא לקחם עמו בלכתו למה לא צעקה לא היא ולא אביה ולא השמיעו בחוץ קולם והוא לא עמד אצלה רק ימים אחדים כפי מה שבא בשאלה באמת כבר נראה שיש בזה תחבולה וערמה וראוי לדיין לאיים עליה ולחקור בזה בכל מיני חקירות הן בחרמות חזקים בשופרות הן לחפש בביתה חפש מחופש ולענות את דינה בכל מה שיוכל הדיין כדי להוציא הדין לאמתו ולהשליך טרף משניה הלא ידעת מה שאמרו בפ' השולח (גיטין לה.) דרב לא מגבי כתובה לארמלתא משום דבשבועה כבר נמנעו מלהשביעה משום דמוריא דקא טרחי קמי יתמי עד שתקן ר"ג שתהא נודרת ליתומים ומשום דבשני רב קילי נדרי לא הי' מגבי לה לא בשבועה ולא בנדר כ"ש בזו שהוא מפורסם השקר שיש לדיין לעשות כל טצדקי להוציא הדין לאמתו ויישר חילו. ומצד אחר מה שטענה שתפסה למזונות אין ממש בטענתה שהרי אין שומרת יבם נזונת כי אם שלשה חדשים ראשונים שנזונת משל בעלה לפי שאינה יכולה לינשא מחמתו ואחר הג' חדשים אינה נזונת לא משל בעלה ולא משל יבם משל בעלה לא לפי שהיא כמו ארוסת היבם דאשה הקנו לו מן השמים והרי היא כאלמנה שנתארסה שאין לה מזונות מנכסי בעלה ומשל יבם לא לפי שהיא כארוסה לו ואין לה מזונות עד שתכנס לחופה אא"כ תבעה מן היבם בב"ד או חלוץ או יבם וברח או חלה דמשעת העמדה בדין נתחייב במזונות אם לא ייבם או חלץ ובנדון זה אין כאן העמדה בדין על זה כי מה שתבע' ליבם או לחלוץ תוך שלשה חדשים אינה כלום גם תביעתה להגבות לה הכתובה אינה כלום שאע"פ שכתובת שומרת יבם נתנה לגבות מחיים דיבם קודם שיחלוץ לה דקרינן בה לכשתנשאי לאחר דיבם כאחר דמי כמו שמתבאר בפ' האשה שנפלו (כתובות פא.) גבי שומרת יבם שמתה זהו לענין שיש לה זכות בנכסים בעד כתובתה עד שכשמתה נקרא היבם יורש מכחה וילקח בהם קרקע והיבם אוכל פירות ולזה חייב לקברה ובחייה ילקח בהן ואפי' מנכסי צאן ברזל כמו שמבואר בפרק החולץ (יבמות לח:) גבי שומרת יבם שמתה דקאמר התם אדמיפלגי בגופה ולאחר מיתה ליפלגו בחייה ולפירות אע"פ שהרמב"ם ז"ל כתב שאין ליבם פירות כבר דחו דבריו וגם המ"מ לא מצא לו זכות בפירות נכסי צאן ברזל ובר מן דין היבם אומר שהוא מוכן ליבם ואם הוא תובע אותה בב"ד ליבם והיא אינה רוצה כותבין עליה אגרת מרד דהא קיי"ל מצות יבום קודמת כפסק הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל וכל האחרונים ז"ל כמו שהוכיחו זה בראיות ברורות אין צורך עתה לכותבם ודין המורדת הוא זה שאם אמרה בעינא ליה ומצערנא לי' וכן בשומרת יבם שאינה רוצה לא ביבו' ולא בחליצה מכריזין עליה ארבע שבתות כדי לביישה ושתחזור בה ושולחין לה מב"ד פעמים אחת קודם הכרזה ואחת לאחר הכרזה הוי יודעת שאפי' כתובתך ק' מנה הפסדתה ואם חזרה בה לא הפסידה כלום רק שאין לה מזונות תוך הזמן ההוא ואם לא חזרה בה הפסידה מיד כל כתובתה עיקר ותוספות ונדוניא ואפי' בלאותיה הקיימין ואפי' תפסה מוציאין מידה וכן כל מה שנתן לה הבעל משלו בין בשעת נשואין בין לאחר נשואין אבל האומרת מאיס עלי כגון שאומרת אי איפשי בו ולא בכתובתו כמו שפרש"י ז"ל וכ"כ הרשב"א ז"ל שכבר זה ראיה על מאיסות' כיון שרוצה להפסיד כתובתה שאל"כ יש לחוש שנתנה עיניה באחר זו דינה חלוק מן האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה שלזו אין מביישין אותה בהכרזות אבל נותנין לה זמן י"ב חדש אם תחזור בה ואם לא תחזור בה לשבת עם בעלה או להתיבם אם היא יבמה לא תפסיד כלום וכן אם גרשה הבעל או חלץ לה היבם תוך י"ב חדש לא הפסידה כלום רק שאין לה מזונות כל זמן שעומדת במרדה ואחר י"ב חדש אם לא חזרה בה הפסידה הכל זולתי בלאותיה הקיימין שהביאה בנדוניא מבית אביה שאם תפסה אותן אין מוציאין מידה אבל אם לא תפסתן אין נותנין לה משא"כ באחרת שאפי' תפסה אותן מוציאין מידה זהו הדין שהסכי' בו הרשב"א ז"ל בתשובה הלכה למעשה והיא השטה הנכונה אבל הרמב"ם ז"ל יש לו שטה אחרת שהוא סובר דבאומרת בעינא ליה ומצערנא ליה אם תפסה בלאותיה הקיימין לא מפקינן מינה ובאומרת מאיס עלי אף אם לא תפסה אותן יהבינן לה שהוא ז"ל מפרש ההיא דכלתיה דרב זביד אימרדה דאמרינן עלה דתפסה לא מפקינן מינה לא תפסה לא יהבינן לה דבאומרת בעינא לי' ומצערנא ליה הוה עובדא אבל באומרת מאיס עלי לא הפסידה בלאותיה הקיימין אף אם לא תפסה אותן רק שאין משלם לה הבעל כלום משלו לא כתובה ולא תוספת ולא מה שאינו קיים מידי מנדוניתה ואין שטה זו נכונה שהרי ת"ק דמתניתין ורבי יוסי כשפוחתין לה מכתובה לא נחלקו אלא בנכסי מלוג שהם שלה לגמרי אבל בנדוניתא שהיא בכלל הכתובה פוחתין אפילו לת"ק וגם הרמב"ן ז"ל סובר דלת"ק אפי' בנכסי מלוג שיש לה פוחתין לה ורבי יוסי הוסיף שלעולם פוחת והולך וכותב חוב עליה שאם תפול לה ירושה אחר כן יטול ממנה הבעל ומבואר בגמרא שדין זה הוא באומרת בעינא ליה ומצערנא לי' ורבותינו אמרו בברייתא שאין עושין כסדר הזה אלא שמכריזין וכו' ומפסידין אותה ביחד כל כתובתה והנדוני' בכלל כמו לתנא דמתניתין שאין ביניהם אלא דלתנא דמתניתין פוחתין לה מעט מעט ולרבותינו מפסידין לה ביחד אחר ההכרזות ואפסיקא הלכתא כרבותינו וההיא דכלתיה דרב זביד במאיס עלי הוא וכן פרש"י ז"ל ובה הוא שאמרו ומשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא שאין מניחין הבעל לגרש קודם לכן אם לא יתן לה כל כתובתה מבלי שתפסיד כלום אבל לאחר כן הפסידה הכל זולתי מה שתפסה מבלאות הקיימין ומגרש אותה לרצונו אבל אין כופין אותו לגרש ולא ליבם ולא לחלוץ כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב דבאומרת מאיס עלי כופין אותו לגרש לשעתו שאינו כן שאין האיש מוציא שלא לרצונו ואלו הי' האיש מוציא שלא לרצונו הי' מתקנין לו כתובה מן האשה כדי שלא יהא קל בעיניה לצאת מתחתיו כמו שתקנו לה מבעלה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכן אמרו בגיטין בריש פרק הניזקין (גיטין מט:) כי היכי דכי מפיק לה איהו אית לה כתובה מיניה כי נפקא איהי נמי ליתקנו ליה כתובה מינה והיתה התשובה אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו אפשר דמשהי לה בגיטא הנה זאת ראיה גמורה שאין האשה יכולה לכוף בעלה להוציא אותה בטענת מאיס עלי וכן לא מנו את זו בכתובות פרק המדיר (כתובות ע"ז.) במשנת ואלו שכופין אותו להוציא וכן תנן בפ' בית שמאי ביבמות (קיא:) הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו שיחלוץ לה לאחר מיתת בעלה מבקשין ואם נתכונה לכך אפי' בחיי בעלה מבקשין הרי מבואר שאין כופין אע"פ שמאוס לה שהרי נדרה הנאה ממנו ועוד יש ראיות אחרות וכבר ראית מ"ש בזה הרב בעל ספר מ"מ ז"ל והאריך בזה לומר שאם כפו לגרש ונשאת בגט שנתן על ידי כפיה זו תצא ובספר ההוא כתוב כל זה בבאור כמו שהסכים הרשב"א ז"ל ושאר המפרשים ז"ל ולכן אל תחוש בזה למנהג תלמסאן וזולתו כי לא נניח תלמוד ערוך שבידינו והסכמת גדולי עולם ונקל בערוה החמורה מפני מנהגם: