שו״ת הרשב״א חלק ו · חלק ו׳ סימן ב׳

תשובה הדין עם אותה היורשת. דכיון ששנים מן הג' קרובים זה לזה אין דיניהם דין. ומה שאמרת דלהוו כשנים שדנו שדיניהם דין אין הדבר כן. דאנן לא קי"ל כשמואל דאמר בכתובות (ד' כ"ב) שנים שדנו דיניהם דין אלא אין דיניהם דין. וכן תמצא להריא"ף ז"ל בפ' האשה שנתארמלה. ולא עוד אלא אפי' לשמואל כה"ג אין דיניהם דין כיון שמקצת הב"ד פסול בטל. דומיא דעדים דאפי' ג' אם נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותם בטלה ומה שנשבעה לא נשבעה שהרי צריכה לישבע בב"ד ואין כאן ב"ד. והא דגרסינן בגיטין פ' השולח אדרה בב"ד ואשבעה חוץ לב"ד דמשמע דאפי' נשבעה שלא בב"ד הויא שבועה. ליתא! דאיכא דמפרש התם דתרווייהו קאמר ליה דתעביד אדרה בב"ד ועוד דאשבעה חוץ לב"ד. ואיכא מאן דמפרש דה"ק: עשה לה מה שירצו היתומים או אדרה בב"ד או אשבעה שלא בנקיטת חפץ שלא בב"ד איזה מהם שירצו היתומים. ולזה דעתי נוטה. ולפיכך צריכה היא עוד להיות נודדת בב"ד ולאסור עצמה בכל פירות חוץ מפת וכיוצא בזה אם נטלה משל בעל כלום: