שו״ת הרשב״א חלק ו · חלק ר״י סימן ד׳

ולענין התובע שאמרת ודאי כן נראין הדברים שהתובע יכול להרשות וליתן זכותו ואם תגיעהו שבועה ויראו ב"ד שצריך שבועה ואינו יכול לישבע כנשבעין ונוטלין שאמרת והן השכיר או הנחבל והנגזל כאן הפסיד ולא עוד אלא אפי' מת אין היורש נוטל וזה דבר ברור הוא. ואפי' בשכיר החמור שתקנו לו משום כדי חייו כן. ובהדיא אמרו כן בירושלמי דגרסי' התם פשיטא מת בעל הבית השכיר נשבע ליורשיו ואפי' מת השכיר יורשיו נשבעין ליורשי בעל הבית כלום תיקנו אלא בשכיר שמא ביורשין ע"כ. ומה ששאלו אם יורשי השכיר נשבעין ליורשי בעל הבית דוקא (נרא' להגיה לאו דוקא) ליורשי בעל הבית אלא הדין כן אפי' בתובעין את הבעל הבית עצמו שלא תקנו ביורשיו של שכיר אלא לפי שאמרו שכיר נשבע ליורשי בעל הבית נקט נמי בסיפא ליורשי בעל הבית. ונ"ל כדברי הגאונים שאמרת שאף הנתבע ממנה אנטלר ואם יש שבועה ישביעו את הנתבע עצמו אם הוא שם ואם אינו שם ישלחו לב"ד וישביעוהו. ומ"ש בכ"ג ימנה אנטלר והשיבו שמא יתחייב שבועה ואין אנטלר נשבע. נ"ל דאם בא למנות אנטלר ימנה אלא לפי ששאלו ימנה אנטלר כלומר יתקנו לו שלא ידינו אותו אלא יתקנו לו שימנה אנטלר משום כבודו שלא יצטרך למעט בכבודו ולבא לפני ב"ד. לפי' אמרו שא"א לחוש לכבודו בזה דפעמים שיצטרך לשבועה וצריך לישבע בפני ב"ד וכיון שכן לא תקנו שימנה אנטלר זהו שנ"ל בפי' הירושלמי. וקרובים דברי ודבריך להיות אחדים אלא שאני תמה בעיקר הענין דאם הנתבע ימנה מורשה פעמים (יבא) לשקר. שהמורשה יטעון טענת שקרים לפי שאינו בוש מן התובע ונמצאת מדת אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו לוקה. ובאשה שאין דרכה לבוא לפני ב"ד דכל כבודה בת מלך פנימה אין מקבלין טענותיה מפי השליח (שלה אלא ב"ד שולחין לה ומקבלים טענותיה מפיה אלא השליח) עומד לאחר מכן לפני ב"ד וכן אמרו משמן של ראשונים ואפשר בכל נתבע כן