שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק שט״ז סימן ג׳

ומ"מ, אפי' שסתרתיו, אני אומר: שאפשר לחזור ולבנותו, מפני שיש לי מקום דקדוק, במתני' דכוי, דקתני: כיסוי, שאין ודאו דוחה שבת, אינו דין שספיקו אינו דוחה יום טוב. קא תני: שכל שודאו אינו דוחה שבת, ספיקו אינו דוחה יום טוב. ומינה, כל שספיקו מכסין ביום טוב, ודאו מכסין בשבת. דאל"כ, מאי קל וחומר? הרי מצינו, שאפי' במקום שאין מכסין ודאו בשבת, מכסין ספיקו בי"ט. וכיון שכן, הרי אפילו לרבא דשמטיה לאמוריה דרב עינא, מכסין את דמו בעפר שהכינו לו. או אפי' הכניסו לכסות בו צואה. חדא, דאיהו קא מפרש טעמא: דכוי אין מכסין את דמו בדקר נעוץ; מפני שדקר נעוץ מוכן לודאי, ואין מוכן לספק. אלמא: טעמא, דמסתמא אין מוכן לספק. הא בעפר אשר הכין לו, מכסין. ועוד, דבהדיא אמר רבא (ביצה ע"ב): הכניס עפר לכסות בו צואה, מותר לכסות בו דם ציפור. דם ציפור, אסור לכסות בו צואה. ודייקינן מינה התם, דאית ליה לרבא, דכוי הרי הוא כצואה. אלמא: אפי' לרבא, כוי מכסין את דמו, בין בעפר שהכניס לכסות בו דם כוי, ואפילו בשהכניסו לכסות בו צואה. דזה וזה ספק, וזה וזה הכינו אפי' לספיקות. וכיון שכן, אף אנו נאמר: דודאי מכסין בשבת בכענין זה, בשהכניס עפר לכסות בו צואה. וא"נ באפר כירה, ובשיש לו חולה שחלה מע"ש,, ודעתו לשחוט לו בשבת. שהרי הכל מוכן לו מע"ש, וכדאמרינן: השוחט לחולה בשבת, מותר לבריא באומצא. ואוקימנא בפ"ק דחולין (דף ט"ו ע"ב): בחולה שחלה מבעו"י. ואם נפשך לומר: א"כ מפני מה שמטיה רבא (לאמורא) [לאמוריה] דרב עינא? יש לנו לומר: משום דרב עינא אמר סתם: השוחט לחולה. ובודאי לכל חולה קאמר. ואפי' חלה בו ביום, או שחלה מבעוד יום, ולא היה דעתו לשחוט לו למחר. ואם תשאלני עוד: א"כ לדידן דקי"ל כרמי ברי' דרב ייבא, דאמר (ביצה ח' ע"ב): כוי היינו טעמא, דלא מכסי לי, גזירה משום התרת חלבו. א"כ, מן הדין היה לכסות את דמו, ומשום גזירה בלבד, הוא דאין מכסין, ולא משום איסור דיחוי. א"כ, ודאו בשבת, למה אין מכסין? י"ל דרמי מוסיף על דברי רבא, ותרתי אית ליה. דאילו בדקר נעוץ, ואפר כירה, ועפר סתם, אין מכסין את דמו, משום דדעתיה בהן על הודאי, ואין דעתו על הספק, וכדרבא. ועוד, דאפי' בשהכניס עפר לכסות בו צואה, או לכסות בו את הכוי, אפ"ה אין מכסין, גזירה משום התרת חלבו. ומכלל דברינו, לשוחט בשבת לחולה שחלה מבע"י, ודעתו לשחוט לו בשבת, חייב לכסות באפר כירה שהוסק מערב שבת. ומ"מ, לא ראינו לאחד מרבותינו נ"נ, שאמרו כן. ולא ראינו מי שנהג כן. וצא וראה, מה הצבור נוהג, ונהוג כן.