שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק שט״ז סימן ד׳

ועוד, שיש לנו לומר: כלך לדרך שאמרת. דבמתניתין קא פסיק ותני: שאין ודאו דוחה שבת, ואין ספקו דוחה יום טוב. ואפי' אם תמ"ל, דלרמי לולי גזירת התרת חלבו, היינו מכסין את דמו. מ"מ, במתניתין קא כייל ותני: שאין ודאו דוחה שבת, ואין ספיקו דוחה יום טוב. ואף על פי שאין כאן דחייה כלל, כיון שיש לו עפר מוכן, מ"מ לגזירת הרואין דחייה היא. ותדע לך, שאל"כ, בא ונקשה להנרבילאי, דאמרי' התם בפ"ק דמס' ביצה: אפילו הכניס עפר לכסות בו דם ציפור, מותר לכסות בו צואה. ולומר: דדעתו אף לספק. א"כ, תיקשי ליה מתנ' דר' יוסי קא דריש ק"ו, ואין מכסין. ולפי דבריו, מכסין! אלא שעל כרחינו נהרבילאי אית להו גזירת התרת חלבו, ולא איסור טלטול אפר, וגומא וכתישה. ואפ"ה קתני במתניתין: ק"ו; דממה נפשך אין מכסין. ונסיב ליה במתני' טעמא מודאי דשבת. אלמא: לדידן, דאית לן גזירת התרת חלבו, אין לך לעולם שמכסין את הכוי ביום טוב. וא"כ, ממקום שבאתי לחזור ולבנותו, אינו. ומיהו י"ל, דטעמייהו דנהרבילאי: משום דס"ל דצואה בודאי משנינן לה, דמלתא דשכיחא היא. כך דעתי מסכמת להורות הלכה למעשה. ומפני שאמרת ששאלת את פי החכם, והורה לך להתיר משם גדולי ארצו, הרחבתי לך הדברים כאן, כדי לעמוד על דעתי, ועל מי שהביאני לומר כן.