שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק שט״ז סימן ב׳

תשובה: מסתברא שאינו מכסה. לא בדקר נעוץ, ולא באפר כירה, ולא בקופת עפר של ר"י [לדברי רב יהודה]. מדאמרינן בפרק כיסוי הדם (דף פ"ד ע"ב): דרש רב עינא, אפתחא דריש גלותא. השוחט לחולה בשבת, חייב לכסות. ואמר להו (רבא) [רבה]: לית דחש ליה, לישמטוה לאמוריה. דתנן: ר' יוסי אומר: כוי אין שוחטין אותו ביום טוב. ואם שחטו, אין מכסין דמו, מק"ו. ומה מילה שודאה דוחה שבת, ספקה אינה דוחה יום טוב. כיסוי, שודאו אינו דוחה שבת, אינו דין שספיקו אינו דוחה יום טוב. והוי אפי' בדקר נעוץ, ואפר כירה, ועפר מוכן, קאמר, שאין מכסין את דמו. דבלאו הכי, אפי' חיה ועוף, אין מכסין. ועוד, דהכי איתא בפ"ק של מס' ביצה (ז' ע"ב). ומינה דשבת, אפי' וודאי, דהיינו שוחט לחולה בשבת, אין מכסין בו את דמו. ולא תימא דקופת עפר דרב יהודה, עדיפא מדקר נעוץ, ואפר כירה. דהתם חדא מילתא, פסיקתא ודאי אינו דוחה שבת. ועוד, דא"כ אמאי קאמר רבא (רבה) סתם, לית דחש ליה, ואמאי שמטיה לאמוריה? דילמא כשיש לו עפר מוכן, מקופתו של ר' יהודה קאמר. ואפי' אם תמצא לומר, משום דרב עינא, סתמא קאמר. ומשמע אפי' בדקר נעוץ, ועפר כירה, כדרך שמכסין ביום טוב. מ"מ רבא (רבה) דאמר: לישמטוה לאמוריה: לא לשתמיט, ולימא: והני מילי, כשאין לו עפר מוכן אבל הי' לו עפר מוכן, חייב לכסות, כרב יהודה. אלא ש"מ, דמילתא פסיקתא תנינן: ודאי אינו דוחה את השבת. דמאי דאצטרכינן, עבדינן, דהיינו שחיטה משום סכנת נפש. הא מידי אחרינא, לא, משום גזירת הרואין, שמא יבא לכסות אפי' בדקר נעוץ, ובאפר כירה. ועוד תדע, שאפר כירה וקופת עפר, חד דינא אית להו. וכוי שאין מכסין את דמו, אפי' בעפר קופה אין מכסין. וכדמוכח בפ"ק דביצה (ח' ע"א): דאתי' לאקשויי עלה דרב יהודה, מדתנן: כוי אין מכסין את דמו. ואם איתא, ליכסיה כדרב יהודה, ופרקי': בדלית ליה. ואקשי' תו, וליכסי בדקר נעוץ ובאפר כירה? ופרקינן: בדלית ליה. ודחי' לההיא פירוקא, מסיפא דמתני', דקתני: ואם שחטו, אין מכסין את דמו. אלמא: דאית ליה. ואסקא רבא, אפי' בדאית ליה. אלא שדקר נעוץ מוכן לודאי, ואין מוכן לספק. וה"ה לאפר כירה, ולקופת רב יהודה. דאי לא, אכתי תקשי לן: ליכסי באפר כירה, ובקופת עפר. וכן פירש שם רש"י.