שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק רמ״ז סימן ב׳

שאלת: ראובן משכן בתים לשמעון במיורקא, לחמש שנים, ובנכייתא. ותוך אותן חמש שנים, מת בלא בנים, והיו לו אחים גדולים בסיסליא. ואחר השלמת זמן החמש שנים, בא שמעון ובקש מן הקהל, שימנו ב"ד ויאריכו לו זמן המשכונא, עוד שתי שנים ובנכייתא. וכן עשו. והב"ד עשו לו שטר הפקעה מן הבית, נגד כל טוען ועורר, עד שתי שנים. גם ברצון השומרת יבם, שהיתה חוששת אולי ירצה (לוי) [שמעון] להפרע, ויצרכו למכור הבית, ולזלזל בדמיו. ואחר באו אחי ראובן, וערערו על מה שעשו ב"ד, באריכות המשכונה ובהפקעה שלא מדעתם. וגם האלמנה, אין לה לעשות דבר. בלתי רצונם, שהיא זקוקה להם ליבום. והם תובעים משמעון שכר הבית, כדר בחצר חבירו שלא מדעתו. ושמעון טוען: שכח ב"ד יפה, והפקר ב"ד הפקר. הדין עם מי?