שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק רמ״ו סימן ב׳

תשובה: מסתברא: דכתבו ותנו; קאמר, אלא שקצר הלשון כאן, כיון שכבר גלה לנו דין זה במשנה שלמעלה מזו, בפרק התקבל, דיש סדר למשנה. ולא תנא מעתה: כתבו ותנו; אלא לצורך. וכן דרך התלמוד ברוב המקומות. לפי שאין זה מקומו של דין [זה] כדי שידקדק בו הלשון לשנות: כתבו ותנו. וכתבו, דקאמר, כתבו כדינו קאמר. זה האמת לפי דעתי בלי ספק. ודכותי' בפרק אלמנה ניזונת (כתובות צ"ו ע"ב). משל דר' יוסי, למה הדבר דומה? לש"מ שאמר: תנו ק"ק זוז לפ' בעל חובי. רצה, בחובו נוטלן. רצה, במתנה נוטלן, אם נוטלן במתנה, לא כך יפה כוחו. ואלו בשלהי יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ח ע"ב) דאמרינן: דדוקא בשאמר: תנו מאתים זוז לפ' בעל חובי, כראוי לו; משום מילתא יתירתא, הא לא אמר: כראוי לו; אינו נוטלן משום מתנה. אלא דבפ' אלמנה ניזונת, קצר הלשון, ואינו אלא באמר כראוי לו. וכיוצא בזה בתלמוד הרבה. ובדרך האפשר אני אומר להגדיל תורה, דדוקא קאמר. וכגון שאמר: כתבו: ומיד אחזו קורדייקוס. ולומר דאף ע"ג דלא אמר: תנו, כיון דמיד אחזו קורדייקוס, אני אומר כבר התחיל אליו לבעתו. והו"ל כאחד מן השנויי' למעלה מזו, בפ' התקבל (גיטין ס"ה ע"ב): היוצא בקולר, והמפרש, והיוצא בשיירה, והמסוכן. וא"ת: דלא דמי להנך, דהתם בשעת אמירה כבר הסיבה לפניך, דבשעת אמירתו כבר הוא יוצא בקולר, ומשתדל לפרוש בים, ולצאת בשיירה, אבל כאן, דבשעת אמירה, בריא היה. בספק, היאך אני תולה להקל, שמחמת חליו לא אמר תנו? הרי יש לך כיוצא בה. בריא שאמר: כתבו; ועלה לראש הגג (גיטין ס"ו ע"א) ונפל ומת. אם מעצמו נפל, ה"ז גט. ואפי' אם נסתפק אם מעצמו נפל, או שדחתו הרוח, הולכין בו להקל. וכדאיתא בירושלמי, דגרסינן התם: ספק מעצמו נפל, ספק הרוח דחתו. ושמעיני' מן הדא. רשב"ג אומר: אם לאלתר נפל, ה"ז גט. ואם לאחר זמן נפל, אינו גט. והדין לאלתר, לא ספק הוא? הדא אמרה: ספק מעצמו נפל, ספק הרוח דחתו, הרי זה גט.