שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק ר״ב סימן ג׳

ועוד נראה ראיה, מעובדא דפרק מפנין (שבת קכז:): דאותו אדם מגליל העליון, שנשכר אצל בעל הבית, וא"ל: תן לי שכרי. א"ל: אין לי מעות כו', א"ל בעל הבית: בשעה שאמרתי לך: אין לי מעות: במה חשדתני? א"ל: אמרתי: שמא הקדיש כל נכסיו לשמים. א"ל: העבודה, כך היה! שהדרתי כל נכסי מפני הירקנוס בני, שלא היה עוסק בתורה. עד שהלכתי אצל חכמים שבדרום, והתירו לי נדרי. ולשון: הדרתי, והתירו לי נדרי; משמע דאוסר נכסיו בקונם היה, ולא בשהקדישן. ואף על גב דשכיר אמר: אמרתי: שמא הקדיש נכסיו, ואמר ליה: העבודה כך היה; לאו למימרא דכך היה ממש, שהקדיש נכסיו. אלא כך היה, שמחמת איסור נכסים קאמר ליה. אלמא: שאפי' בעלים שאסרו עליהם נכסיהם בקונם, אין להם זכות ליתנם, ולא לפרוע מהן חובם. והכי נמי מוכח, לפי דעתי, מתני' דכל כהנים ולוים נהנים לי; באין ליטול על כרחו; דבפרק בתרא דנדרים [דף כג:]. דמפר' עלה בגמרא, אפי' למ"ד טובת הנאה ממון, ומשום דלא חזייא אלא לכהנים, שויא אנפשיה עפרא בעלמא. וראיתי להרמב"ם ז"ל, בההיא דהגוזל, בפירושי המשנה שלו, שפירש הנידר. וכן כתבה בפסקי הלכותיו, בחיבורו. וכתב: וצריך שיאמר להן: אלו נכסים שאסר עלי אבא. פירשה ז"ל, לגמרי על דרך מתני' דהגוזל את אביו ומת, דלעיל מיניה. דאמרי' עלה דההיא בגמרא: וצריך שיאמר לו: גזל אבא. ומפני שהוקשה לו, היאך יכול ליתנן, והיאך יכול לפרוע בהן חובו, וכמו שאמרתי, מצא לו הרב ז"ל טענה ליסמך בה. ואמר: שגם זו, דוקא באומר: אלו נכסים שאסר עלי אבא. כלומר: כיון שאמר להן כן, אין זה כמוציא ומועל, שהרי כבר גלה לו למקבל, שהוא אינו נותן לו באותן נכסים כלום, שאינם שלו, שכבר אסרם עליו אביו, ואינו אלא כמגביה לו מציאה. וכן בפרעון חובו, כיון שהודיעו למלוה, ורצה הלה לקבלם בפרעונו, אין אלו דמי פרעונו, אלא כמלוה שאמר ללוה: הגבה מציאה לי, נתנה לי, ואפטר. אבל אילו פרעו סתם, היה אסור ומועל, מצד שהוא עצמו פרעו. ואף על גב דפריעת חוב, חשבינן ליה כמבריח ארי, אפ"ה לא גרע מהאומר לחבירו המדירו: פרע לי חובי; דאסור משום דשליחותיה קא עביד. כך נראה לי לדעת הרב ז"ל, אף על פי שדרכו רחוקה. ומ"מ בין כדברי אלו, בין כדברי אלו, המודר הנאה מחבירו, אף על פי שנתן לו נכסיו במתנה, לא זכה, דאיסור הנאה רביע עלייהו. והוה להו לגביה דידיה, כערלה וככלאי הכרם. ואם קדש בהן את האשה, אינה מקודשת. ואם היו בהן ד' מינים שבלולב, לא יצא בהן ביום ראשון, דלא קרינא בהו: ולקחתם לכם. ואם נפשך לומר: ה"מ, בנותן לו גוף הנכסים. ואלא מיהו, בכי הא דלא יהיב לולבו לגמרי, אלא ע"מ להחזירו, שאינה אלא מתנה כל דהו לצאת בו לבד, אפילו במודר הנאה קנה ויצא. וכדמשמע בההיא דשמיט כיפי. דאי לא תימא הכי, כיון דלא מצי יהיב ליה לברא, דאסרינהו עליה, ואי יהיב ליה לא קנה, היכי מצי יהיב ליה לבר ברא על ידיה. דאי לא קנינהו ברא, לא מצי יהיב לבריה, לכי הוי צורבא מרבנן. דהא טעמא התם, משום דקני על מנת להקנות, קני הוא. ופומבדיתא דסבירא להו ע"מ להקנות לא קנה, סבירא להו דבר ברא נמי לא קנה. אלמא: משמע מהתם, דכל שאינו נותן לגמרי, אלא כדי להקנות, ואין לו בו הנאה של כלום, אפילו למודר הנאה שרי, וקנה לאותו ענין. דאף אנו נאמר כן, בעל מנת שתחזירהו לי, שהרי אין לו בו אלא נטילתו בלבד. ואלו היתה עשיית המצוה קרויה הנאה, היה אסור בנטילתו, שכבר נהנה. אבל השתא דקי"ל דמצות לאו ליהנות ניתנו, הרי זה מותר. לא היא! דאינו דומה על מנת להחזיר, לקני על מנת להקנות, משום דקני ע"מ להקנות, לא קני ליה מידי, אלא דליקנינהו להדין, דאי קני ביה כי יהיב ליה לבריה, אלא שאינו אלא כקנין סודר בעלמא, דלית ביה מידי, ואלו הקדישו, אינו מוקדש. ואם קדש בו את האשה, אינה מקודשת. אבל בע"מ להחזיר, קנאו לגמרי לשעתו, וממונו גמור הוא. ואם הקדישו והחזירו, הרי זה מוקדש ומוחזר. אפילו א"ל ע"מ שתחזירהו לי, לרב נחמן, כדאי' התם בשילהי [יש] נוחלין (דף קלז:). ואלו רב נחמן, בקנין סודר אמר דאי תפיס ליה, לא מתפיס. ואפילו לרב אשי דאמר התם: דאי אמר לי אינו מוקדש, התם הוא דקא יהיב טעמא, דמשום הוא דמידי דחזי ליה קאמר. ומ"מ מתנה ע"מ להחזיר, מתנה גמורה היא לכ"ע. ואם הקדישה והחזירה, הרי זה מקודש' ומוחזרת. ואם קדש בו את האשה, ואח"כ החזירו לו, ה"ז מקודשת לכ"ע. דאפי' לפומבדיתא, דאית ליה דקני על מנת להקנות, דלא קנה ע"מ שתחזירהו, לא שמעי' להו דפליגי. ורב אשי נמי, דאית ליה בעל מנת שתחזירהו לי דקנה, כדאי' התם בשילהי [יש] נוחלין, וברפ"ק דקידושין (דף ו:) משמע לפום פשטא, דשמעתא דבקני ע"מ להקנות ס"ל דלא קנה כפומבדי'. אלמא, לא דמיין כלל, זו מתנה גמורה, וזו אינה מתנה, אלא מעשה סודר בעלמא קא עביד. והא דאמר רב אשי בר"פ דקידושין (שם ו): בכולהו קני, לבר מאשה, כדי שלא יאמרו אשה נקנית בחליפין. לאו למימרא שיהא קונה ע"מ להחזיר, כקנין סודר למ"ד אי תפיס ליה, לא מתפיס. אלא גזירה קאמר, משום דהאי הדר והאי הדר, ומחזי להו לאינשי דשוו לגמרי אהדדי. ואי בהא נקנית, הא נמי נקנית, ואתו למטעי במילתא. ולפום הכי, גזרו ביה מדרבנן. אבל מדאורייתא, קדושי מקדשה. והתם גזירה, שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין, גרסינן בספרי דוקאני. ולא גרסינן, לפי שאין אשה נקנית בחליפין. ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דהתם לאו ליקנינהו הדין ברא דשמיט כיפי קאמר אלא הדין איניש דעלמא קאמר. וכדמוכח נמי קצת, לישנא דקאמר לאימת קני, לכי הוי בריה צורבא מרבנן. ההיא שעתא, הדר סודרא למריה. ואי להאי ברא גופיה אקני ליה, הוה ליה למימר: לאימת קני? לכי הוי בריה צורבא מרבנן אלא שאין צורך לכך, לנדון שלפנינו, וכמו שכתבתי.