שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק ר״ב סימן ד׳

וזה אשר כתב אלי על זה, אחד מיוחד שבחכמי הדור: כאשר כתבת, כן נראה בעיני, ואלו הן דברים שנאמרו למשה מסיני. שהמודר הנאה מחבירו, יוצא בלולבו ביום שני, ואינו יוצא ביום ראשון, מן הטעם ומן הראיות שכתבת. אבל באוסר נכסיו או לולבו, אני קרוב בעיני, שיוצא בו אף ביום ראשון, הואיל ואי בעי מתשיל עליה. וכדקי"ל גבי חלה (פסחים מה:) דממוניה הוא, ועובר עליה בבל יראה ובבל ימצא. ובקונמות אמרינן, שהוא דבר שיש לו מתירין, משום דמצוה לאתשולי עלייהו, משא"כ בחלה. ואף על פי שמצינו דבר שהוא ממון לגביה חמץ, ואינו ממון לגבי לולב, כגון קביל עליה אחריו', אפ"ה לענין הואיל נראה שהם שוים. ולקני הדין האמור בעובדא דכיפי, אני הייתי מפרש לתומי, כאשר כתבת. שלא נאמר על הבן, אלא על אחר. וקרוב בעיני לפסוק הלכה כר"ן, דלא איכפת לן אי הדר סודרא למריה. אף על גב דרב אשי בתרא, ורב אשי, מאן לימא לן, אמר. וקרוב ששני הדברים נמשכים הם, אחרי מאן לימא לן. ועוד יש דברים בתלמוד, שנראה מהם שאדם מקנה בסודר לאחר זמן, ואין לי להאריך. ונרא' שאפי' לרב אשי מי שקונה בסודר שאין בו ש"פ ומקני הסודר קנין גמור שקונה ואפי' לאחר זמן ואפי' אין הסודר בעולם מידי דהוה אכסף שקונה לאחר זמן זמן אף על פי שנתאכלו המעו' ע"כ.