שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק ר״ב סימן ב׳

תשובה: ביום שני, ודאי יצא, משום דמצות לאו ליהנות ניתנו. אבל ביום ראשון לא יצא, דלא מן השם הוא זה, אלא משום דביום הראשון בעינן: ולקחתם לכם, משלכם, ולא משל איסורי הנאה, וכאותה שאמרו בירושלמי, בפרק מצות חליצה: שופר של ע"ז ושל עיר הנדחת, רבי אליעזר אומר: כשר. תני רבי חייא: כשר. תני רבי הושעיא: פסול. הכל מודים בלולב שהוא פסול. מה בין שופר ללולב? אמר רב יוסא: בלולב כתיב: ולקחתם לכם, משלכם, לא משל איסורי הנאה. ברם הכא, יום תרועה יהיה לכם, מ"מ. ואף על גב דלפום גמרא דילן, ל"ש שופר ולא שנא לולב של עיר הנדחת ושל ע"ז, דומיא דעיר הנדחת, דהיינו אשרה דמשה, פסול משום דמכתת שיעוריה. רבי אליעזר ורבי חייא דירושלמי, לית להו ההוא טעמא, אלא לדידהו כולה מילתא באיסורי הנאה תלייא. והילכך, לולב ביום ראשון, בין באשרה דמשה, בין בשאר אשרות, ומשום איסורי הנאה, דלא קרינן ביה: לכם. אבל ביום טוב ב', בין אשרה דלאו דמשה, בין אשרה דמשה, כשר. דלא בעינן לכם, ומצות לאו ליהנות ניתנו. ושופר אפי' ביום ראשון, ואפילו באשרה דמשה, לדידהו כשר דלא בעינן לכם. ור' הושעיא דירושלמי, דאסר אפי' בשופר, אית ליה טעמא דכתותי שיעורא, כטעמא דגמרין. ואלא מיהו מדברי כולם, נלמוד דלולב של איסורי הנאה ביום טוב ראשון, אפי' בשאר איסורי דלא מיכתת שיעורייהו, אם נטל לא יצא. והא דאמר רבא בר"פ לולב הגזול (סוכה ל"א ע"ב): לולב של ע"ז, לא יטול, ואם נטל כשר. ההיא ביום טוב ב', דלא בעינן לכם, ומצות לאו ליהנות ניתנו. אבל ביום טוב ראשון, אפילו אשרה דלאו דמשה, אם נטל לא יצא, משום דבעינן לכם. והילכך אף במודר הנאה כן, דבעינן לכם משלכם ולא משל איסורי הנאה. שהרי אף על פי שנתנו לו מדיר, לא קנאו, דאכתי באיסוריה קאי גביה, כל שבא מיד מדיר ליד נידר. וכדאמרינן בר"פ אין בין המודר (נדרים ל"ד ע"ב), גבי בעיא דהאומר ככרי עליך, ונתנו לו, מהו? ואסיקנא, דאסור. וכיון שהוא אסור בהנאתו, לאיזה דבר קנאו, ומאי שנא משאר איסורי הנאה? וכ"ת שאר איסורי הנאה שאיסורן מצד עצמן, ואיסורן שוה בכל ישראל, כאיסורי ע"ז וערלה וכלאי הכרם, שאני; אבל איסור הנאה דמחמת מדיר, דאין איסורו מצד עצמו, ואינו שוה בכל, אלא שנאסר בהנאתו מחמת זה, שהרי הדירו הנאה, בהנאתו הוא דנאסרה עליו, אבל גופו קנוי לו. ונפקא מינה, שאם קדש בו את האשה, מקודשת. וכן יכול הוא ליתנו לאחר, ואחר שגזלו ממנו חייב בתשלומין. והילכך, אף כאן, ולקחתם לכם קרינא ביה. ואי משום הנאתו, מצות לאו ליהנות ניתנו. הא ליתא! דהא תנן בפ' הגוזל (בבא קמא דף קח:): האומר לבנו: קונם שאתה נהנה לי; אם מת ירשנו. בחיי ובמותי; אם מת לא ירשנו. ואם איתא, אמאי לא ירשנו, אף על פי שהוא עצמו א"א לו ליהנות מנכסיו, מ"מ זוכה הוא בירושתו, ונותן לכל מי שירצה? ועוד דהא משמע דאפי' אם קדש בהן את האשה, אינה מקודשת. מדאיבעיא לן בפ' השותפין שבנדרים (דף מז): קונם פירות אלו על פ', מהו בחילופיהן? ואתינא למיפשטה, מדתנן: המקדש בערלה ובכלאי הכרם, אינה מקודשת. מכרן וקדש בדמיהן, מקודשת. אלמא: משו' דאוסר נכסיו על חבירו, נמי כערלה וככלאי הכרם דמו. ואם קדש בהן את האשה, אינה מקודשת. וה"ק לגידולין, אבל חלופין צריכה. וכ"כ הראב"ד ז"ל, דהמקדש בגדולין צריך לחזור ולקדש. אלמא: אין לו בהן כלום. וכן, אינו יכול למוכרן, ולא ליתנן, ולא לפרוע בהן חובו. והא דתנן בסופא דההיא מתני', בפר' הגוזל (בבא קמא ד' קטו): ויתן לבנו ולאחיו, ולוה ובעלי חוב באים ונפרעים ממנו. לאו אנידר קאי, אלא אמדיר. וכמתני' דאין בין המודר (דף לג), דקתני: שוקל לו את שקלו, ופורע לו חובו, וזן את אשתו ואת בניו, ואף על פי שהוא חייב במזונותיהן. וכדתניא נמי בפ' השותפין (נדרים דף מז:): האומר לאשתו: קונם שאני נהנה לך; לוה ובע"ח באים ונפרעין ממנו. וכן פירשה הראב"ד ז"ל במקומה בפרק הגוזל. וא"א לפרשה אנידר, דא"כ מאי: לא ירשנו דקתני? הא ודאי יורשו, כיון דנותן לכל מי שירצה, ופורע בו את חובו. ועוד, דהיאך אפשר לפרוע בו את חובו, והלא נמצא נהנה בפריעתו? דאע"ג דשרי במודר הנאה לפורע לו את חובו, משום דמבריח ארי מנכסיו הוא. ה"מ, בשפרעו מדיר מדעתו. הא אם אמר ליה נידר: פרע לי את חובי; שליחותיה קא עביד, ואסיר. ותדע לך, דהא תנן התם (נדרים דף לה:): ותורם לו את תרומתו. וקתני בברייתא: ותורם לו את תרומתו, ולדעתו. ואמרי' עלה בגמ': לדעתו דמאן? אי לימא לדעתו של בעל הבית, והא קא מיתהנה מיניה, דעביד שליחותיה? ועוד, דאי אנידר קאי, היכי קתני נותן לבנו, והלא מעל למ"ד יש מעילה בקונמות? וקי"ל נמי הכי, וכרבנן דר"מ, וכדאפכי' להו בפ"ג דשבועות (דף כב:). והילכך, בשנותן לבנו, מעל. וכדאמרי' בהדיא בר"פ אין בין המודר (נדרים דף לה). א"ל רב אחא בריה דרב אויא, לרב אשי: ככרי עליך, ונתנה לו במתנה, מי מעל? למעול נותן, הא לא אסרה עליה לימעול. מקבל יכול לומר: היתירא בעיתי, איסורא לא בעיתי. א"ל: מקבל מעל, לכשיוצא. ועוד, תדע מעובדא (שם נדרים מח:) דההוא דהוה שמיט כפי דכתנא, ואסרינהו לנכסי עליה. ואמרו ליה: ואי הוי בר בריך צורבא מרבנן, מאי? אמר להון: ליקני הדין. ואי הוי צורבא מרבנן, ליקנייה. ואי איתא, דהמדיר את בנו מנכסיו בחייו ובמותו, אם מת האב, הבן זוכה בו בנכסיו, ליתן לכל מי שירצה. מאי א"ל: אי הוי בר בריך צורבא מרבנן, מאי? ומאי אצטריך ליה למימר: ליקנינהו הדין; וליקנינהו ליה, לכי הוי צורבא מרבנן. ומאי שקלי וטרו בה רב נחמן ופומבדיתא, אי קני לא קני? והא בלאו הכי, ממילא זכי בהו, ומירת קא ירית לנכסיה, ואי בעי יהיב להו לבריה. וא"א לומר דלגרועי זכותיה דברא קא אתו, כי היכי דלא ליהוי זכותא לברא בנכסים, למיהב לאחריני, אלא דליהוו ע"כ לבריה, לכי הוי צורבא מרבנן. דהא לא משמע הכי. אלא מימר אמרי לאבא דלא לפסדינהו מיניה לגמרי, דאפשר דנפיק מיניה זרעא מעליא. אלא על כרחין, מתני' דהגוזל דקתני: נותן הוא לבנו; אמדיר קאי, ונותן לאחיו דקתני, שיטפא היא, ומשום דקתני הכי באידך מתני', דהגוזל את אביו, דלעיל מיניה, קתני ליה נמי הכא בשיטפא.