שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק ט״ז סימן ב׳

שאלת: ראובן היה חייב מנה לכותי בשטר ובשבוע'. ובא הכותי, ותבעו בב"ד של ישראל והשיב ר' שאינו חייב לדון עמו בב"ד של ישראל, אא"כ יקבל עליו את הדין שידון הב"ד ביניהם כמו שידון בין בשני ישראלים. וקבל הכותי כן בפני עדים, וכתבו כן בפנקס סופר הכותים. וכשעמדו בדין, טען ר' שפרע את הכל ויש לו עדים ישראלים ע"ז בעיר וחוץ לעיר. והכותי השיב: שלא היו דברים מעולם, ואין טענה זו אלא השמט', וכן נשבע. וקבעו לו זמן להביא העדים, שטען: שיש לו עדים בעיר. ובאו עדים ואמרו: שפרע מן החוב יותר מן החמש ידות, ולא נשאר אלא פחות מן השתות. וטען עוד ראובן: כי יש לו עדי' על הנשאר, אלא שאינן בעיר, והלכו במקום רחוק. ולכשיבואו, יעידו בפניהם. והשיב הכותי: שאם כדבריו, יש לו לפרש מי ומי הם אותן העדים. השיב ראובן: שאין לו לפרש. כי ירא שמא ידבר הכותי עמהם, ויחדלו מלהעיד לו. הודיענו: כמה זמן יש לב"ד לקבוע לאלו העדים. שאין ראובן זה יודע המקומות ההם הרחוקים שהלכו שם? עוד הודיענו: אם הב"ד חייבים לזכות את ראובן בכל ענין שאפשר לזכותו? עוד תודיעני: כיון שכפר הכותי במקצת הפרעון, והוחזק כפרן בעדים באותו מקצת, אם הוחזק בכל, ונתבטל השטר וכל טענותיו?