שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק ט״ו סימן ב׳

תשובה: הדין עם יורשי דינה, וטענתם טענה. שכל יורש כך טענותיו בשמא, וכך יפה להם. שכל יורש שאינו טוען בשמא, אלא בבריא היודע אמיתות הדברים, אין דנין אותו אלא כפי טענותיו שטען. ואין טוענין לו כלל. ולא אמרו בכענין זה: טוענין ליורש, אלא כל שהוא טוען בשמא הוא שטוענין לו. וכדמוכח בר"פ חזקת הבתים (בבא בתרא ל"א ע"א), במעשה: דזה אומ': של אבותי, וזה אומר: של אבותי. וכן בכתובות בפרק דייני גזירות (ק"ט ע"ב) בעובדא: דעשאה סימן לאחר, והוא חתום עליה בעד: דאמר אביי: כל מאן דמוקים אפטרופ', לא קיים כי האי. וזה שהוציא כתב מתנה בחותם ידו של אחיו, ודאי קנה בחותם ידו. שהמתנה והמכירה אינן צריכות עדים. דלא איברו סהדי אלא לשקרי. ותניא במס' קידושין (כ"ו ע"א) ובמסכת בבא בתרא (נ"א ע"א): כתב לו על הנייר או על החרס, אף על פי שאין בו ש"פ: שדי נתונה לך, שדי מכורה לך, הרי זו מכורה ונתונה. ואילו טענו יורשי דינה בטענות בריא: שיעקב זקנם נתנם לאמם, היה הדין עם ראובן. שכבר הודו מתוך טענותם: שלא לקחתם אמם מראובן. ואילו יעקב לא זכה בהם, אם כתב ידו של שמעון אמת ומקוים. ומעתה אין טוענים ליורשים, כמו שאמרתי, כיון שהם טוענים בבריא. אבל עכשיו שטענו בשמא כיורש, מקבלים טענתם. ועוד: ב"ד טוענים בשבילם, כל מה שהיתה אמם יכולה לטעון. וכיון שכן, אם החזיקו כן אמם והם ג' שנים, זכו בהם. ובלבד שהתחילה אמם להחזיק בהם. שהיורש אף על פי שאינו צריך טענה, ראיה צריך, כדאיתא בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ"א ע"ב). והראיה היא: שדר בהם מורישם יום אחד.