שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק ק״ט סימן ב׳

תשובה: עדיין במקומי אני עומד. ולולי שאתה מפקפק בהם. נראין לי הדברים ברורים: שכל הנודר צריך שיהא פיו ולבו שוים. וכל שבא ואמר: ע"ד כן וכן נדרתי, נאמן. ואף על פי שהוציא בפיו הנדר סתם. ואפי' תלה לאחר מכאן בדברים, שהיתה כוונת הנודר להשומעים בהפך מה שאומר. ואפי' היו השומעי' חושבים ומכירים שהיה נודר מדעת ומרצון, בלא שום אונס. וכל מס' נדרים תגיד ותעיד ע"ז. וע"כ אמרו דרך כלל: סתם נדרים להחמיר, ופירושן להקל. כלומר: אם פירש לאחר נדרו בפני החכם להקל, מאמינים אותו ומתירין לו. ושנינו: נדר בחרם, ואמר: לא נדרתי אלא לחרמו של ים, נדר בקרבן, ואמר: לא נדרתי אלא בעצם שהנחתי לי להיות נודר בו, קונם אשתי נהנית לי, ואמר: לא נדרתי אלא מאשתי ראשונ' שגרשתי, בכולם חכמים אומרים: פותחין לו פתח ממקום אחר כו'. ואין לך דבר פשוט יותר בעיני השומעים את נדרו שנדר, מאשתו שיש לו עכשיו נדר, ולא אשתו שגרש. שאין זו אשתו עכשיו. ואעפ"כ, מאמינים אותו, ונשאל, ומתירין לו. ולא שהיה צריך שאלה לחכם מן הדין כלל, דנאמן הוא על עצמו, כדעת רבותי' הצרפתים. דהא קי"ל: בנתכוון להוציא פת חטים והוציא פת סתם, שהוא מותר בכל פת חוץ מפת חטי'. משום דפיו ולבו שוים בעי' ואין לך דבר יותר מוכחש בעיני השומעים מזה: שידור בפת סתם, שכולל כל פת. וזה בא ואמר: שלא נתכוון אלא לפת חטים או לפת שעורים. ויותר מזה: שאפי' נתכוון להוציא פת חטים, והוציא פת שעורים, שמותר בפת שעורים. ויש לך דבר מוכחש בעדים יותר מזה? ואפ"ה נאמן, ומורין לו שהוא מותר בזה ובזה בלא שאלה כלל. ואין אנו חוששין: שמא משקר, מפני שמתאוה לפת. והם ז"ל [רבותינו הצרפתים] אמרו: שלא הצריכוהו שם, בפ' אלו מותרי', לשאלת חכם ולפתחים ממקום אחר, אלא בעם הארץ. וכבר רמזתיה בתשובתי הראשונה והשניה [תשובה סי' ק"ח]. אלא שאני אחזתי לי דרך אחר באותו הענין. מפני שיש לי לי גמגומין בדרך רבותינו הצרפתים ז"ל בזה. ואמרתי: דשאני הכא: שכבר הסכים לבו לפיו במקצת, מפני שהרי הוא מתכוין להוציא אותו הלשון בפיו, כדי שיבינו ממנו השומעים שהוא נודר בחרם ממש, ובקרבן גבוה, ובאשתו זו. וכיון שכן, יש כאן גמר הלב בהוצא' הלשון הזה ובהבנת השומעים. ולפי': אמרי' כאן: הדברים שבלב אינן דברים. פותחים לו פתח היתר ממקום אחר. מ"מ, בין כדברי בין כדברי רבותינו הצרפתים ז"ל, הדבר פשוט: שאנו מאמיני' אותו במה שפי' להקל, ואפילו להפך שמיעת השומעים. ועוד אמרינן בפרק ד' נדרים: לבך עלך? כלו': אותו לב שהיה לך מתחילה היה בכעס, ועכשיו עבר, או נדרת מדעת ועדיין לבך עלייך? וכן כיוצא בזה. וכל מסכת נדרים מיוסדת על זה.